מאגר סיפורי מורשת

שמי רון קרפק, אני בן 13 מהעיר באר שבע , אני לומד בביה"ס אמית בכיתה ז"7.

עבודתי מתמקדת בסיפור על סבי ארקדי מלמד ז"ל, ובחרתי לספר עליו כי לדעתי הוא הגיבור שלי ואני אחד מהמעריצים שלו וגם חלומי להיות גיבור כמוהו.

סבי נולד בחצי האי קרים שבאוקראינה בשמונה בנובמבר 1922, שם התגורר עם הוריו אחיו ואחיותיו עד שנת 1940 ואז גויס לצבא האדום והתחיל את שירותו.

ב-22/06/1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשעה 4:00 לפנות בוקר בלי שום התראה מוקדמת, הגרמנים פלשו לשטח ברית המועצות דרך הגבול עם פולין, שנכבשה גם על ידי הגרמנים.

בעת הפלישה, סבי היה כבר שנה בצבא וצבר מעט ידע וניסיון ולכן נשלח לחזית הקרב נגד הגרמנים, ומשם התחיל את מסעו עד תום המלחמה.

בפעם הראשונה שנשלח לחזית, נפל בשבי האויב במהלך הקרב. רבים נוספים מיחידתו נפלו אף הם בשבי מאחר והגרמנים הקיפו אותם מכל הצדדים.

הגרמנים הורו להרוג את כל המפקדים, היהודים והקומוניסטים.

למרות שהיה יהודי, לא הודה בפני הגרמנים שהוא יהודי מכיוון שלא נראה כזה. אך אחד מחבריו ליחידה בגד בו והסגיר את מוצאו היהודי של סבי לגרמנים.

כל היהודים, המפקדים, והקומוניסטים הועמדו בשורה על גבעה וכוונו אליהם נשקים, אך למזל סבי, באותו רגע בדיוק, מטוסי חייל האוויר של הצבא האדום פתחו באש וזרקו פצצות על המחנה וכל החיילים שהועמדו לירי על הגבעה התחילו לרוץ במורד הגבעה לעבר יער לא מוכר. הוא רץ ללא הפסקה ולא חשב אפילו להסתובב לאחור.

בסופו של דבר יצא לכביש ראשי שבו לפתע עברה שיירה של תובלה גרמנית וסבי נלקח שוב לשבי אך הפעם המחנה שכן במרכז שדה גדול. בתוך מעגל מגודר הוחזקו כל השבויים וביניהם סבי. לאחר מספר חודשים קשים, התקבלה החלטה בקרב סבי וכמה מן השבויים לברוח. לאחר שניסיון הבריחה צלח, הצליחו החברים שברחו להגיע לבסיס צבא רוסי סמוך לאחד היערות. לאחר התאוששות מחוויות השבי, הוא נשלח לקורס הכשרת מרגמות.

בסיום הקורס היה מסופח אל גדוד מרגמות נגד מטוסים שהוקם ב23/2/1943 בפקודת אחד המפקדים הבחירים והגדולים באותה התקופה. מספר חודשים עברו באז הקמת הגדוד, וכבר נשלחו אנשיו למשימה המבצעית הראשונה שלהם: תפיסת מיקום צפונית לעיר קורסק של 222 מטר מעל פני הים.

ממיקומו, היה עד לאחר הקרבות המכריעים ביותר בחזית המזרחית בפרט ובמלחמת העולם השנייה בכלל. קרב זה נחשב לקרב השריון הגדול בכל הזמנים, השתתפו בו למעלה מ6,000 כלי רכב משוריינים.

החודשים עברו, והגדוד שחרר ערים וכפרים מידי הנאצים. ואז נתקבלה פקודה לחצות את נהר דנייפר, בין הנהרות הגדולים ביותר בשטחה של אוקרינה.

הפקודה התמלאה בין האחד-עשר באוקטובר 1943 לבין השניים-עשר באוקטובר 1943. מהות המשימה הייתה לחצות את הנהר, להתריע את הגרמנים ולתפוס עמדות ירי במפרה להסיח את דעתם של הנאצים בזמן שהכוחות הכבדים של צבא ברית המועצות (טנקים,משוריינים ונגמשים) חוצים את הנהר על גבי הגשר שנבנה בידי ההנדסה הקרבית.

לא היו לגדוד האמצעים הדרושים להעברת המרגמות והציוד לצידו השני של הנהר. לרשותם עמדו שעות בודדות. לבסוף פנה הגדוד למקומיים הגרים באזור בבקשה לרדת לחיות במרתפים על מנת שיוכלו לפרק את הבקתות שלהם ולעשותם משטחים צפים.

העברת הציוד הייתה סיוט. החיילים היו צריכים להיכנס למי הדנייפר הקרים של תחילת החורף ולהתעמת עם הזרימה החזקה, כל זאת תוך כדי דחיפת הרפסודות המאולתרות ועליהן הציוד על פני המים.

לאחר שהגיע בבטחה אל הצד השני, החל קרב כבד בן שלושה ימים בין כוחות הגדוד לבין הכוחות הנאציים. הקרב נמשך עד הגעת הכוחות המרכזיים שפתחו בהתקפה מאסיבית על הגרמנים והדפו אותם לאחור.

על השתתפותו במבצע, הוענק לסבי עיטור כבוד המוענק על פעילות יוצאת דופן למען הגנה על ברית המועצות, הן בימי מלחמה והן בימי שלום. העיטור היה נפוץ במיוחד בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא הוענק כ- 2,900,000 פעם, בעיקר לקצינים זוטרים. בנוסף לחיילים הוענק העיטור גם ליחידות צבאיות.

מעמדו של העיטור נשחק בשנים 1958-1945, כאשר הוא הוענק לו, לא על האומץ בשדה הקרב, אלא על 15 שנות שירות ללא דופי בצבא, במשטרה ו ק.ג.ב.

הפפ"ש הוא אחד מכלי הנשק הקל שיוצרו במספרים הגדולים ביותר במלחמת העולם השנייה השנייה, תמ"ק פפ"ד היה יקר מדי ליצור מאסיבי, והפפ"ש תוכנן כמחליף זול לו. אחת מהתכונות שהפכו אותו קל וזול לייצור הוא העדר מוחלט של ברגים. כל חלקיו היו מפח מכופף והשתלבו זה בזה. הפפ"ש נכנס לשירות החל בשנת 1941,  והוא היה הנשק של סבי.

הזוית האישית

היה לי מאוד כיף וגם מרגש לכתוב את ההיסטוריה של סבי ולראות כמה אומץ היה לו במלחמה. סבתי עזרה לי בסיפור זה בגלל שהיא הבת שלו וידע טוב את הסיפור של סבא רבה שלי.