מאגר סיפורי מורשת

זהו תיעוד סיפור חייו של סבי, מרדכי קוהבלום במסגרת תכנית הקשר הרב דורי:

שמו של סבי ניתן לו גם כדי להנציח קרוב שנפטר במשפחה, וגם בגלל שהוא נולד בחודש של פורים (ע"ש מרדכי היהודי) , מוטק'ה הוא שם חיבה שניתן ע"י החברים שלו ואשתו (סבתי) דינה ז"ל. סבי נולד בתאריך 10.2.1929­ בעיירה טרספול שבפולין. העיירה ממוקמת בדרך לעיר המחוז בריסק על גבול בלארוס ופולין. אשתו של סבי הייתה דינה לבית חכים ז"ל. הוא הכיר אותה בתחילת שנות ה-60 בחוג ללימוד צרפתית בשגרירות צרפת בתל-אביב. לאמו של סבא, בתיה לבית גולדשמידט, הייתה משפחה גדולה בבלרוס. היו להם מספר בתים ברציפות והייתה להם מאפיה שכל המשפחה עבדה בה. לאמו היה אח בשם אליעזר ואחות בשם חיה, והיו להם ילדים שאיננו יודעים את שמם כי כנראה נספו בשואה. אביר של סבי, יואל -מנחם, נולד ברדזין שבפולין. כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה הוא עזב את הבית, וכך הכיר את בתיה הם התחתנו והולידו ילדים: הבת הבכורה מלכה, הבן השני אליעזר, השלישית אסתר והרביעי מרדכי – סבי.

מיקום עיר הלידה של סבי

בגיל 4 עד 6 למד סבי בחדר עם מלמד שלימד לקרוא ובעיקר בתורה. ההורים של סבי ידעו עברית בסיסית מלימודי תורה ולימודים בתנועת המזרחי שבפולין. כשהיה סבי בן 4 הם עלו לארץ באונייה והגיעו בשנת 1932 (לפני כ-88 שנה). הסיבה לעלייה הייתה גם אידאולוגית וגם לאור המצב בפולין באותה תקופה: אביו של סבי, יואל ז"ל, אשר היה בתנועת המזרחי (שהייתה תנועה דתית ציונית שדגלה בעלייה לא"י) ובמיוחד לאחר שאביו של סבי זיהה כי האנטישמיות שהחלה בפולין ובאירופה הולכת וגוברת. אביו של סבי האמין שאין עתיד ליהודים באירופה, ושסכנה מרחפת על ראשם לאחר שהיו פוגרומים ומעשי שנאה בתחילת שנות ה 30 בערים שונות בפולין. יואל ז"ל קיבל החלטה אמיצה להפסיק בנייה של מאפיה שהחל לבנות בעיר טרספול והשאיר את המאפייה באמצע הבנייה. הוא עלה לישראל בעוד שאשתו בתיה ז"ל חשבה שזאת טעות וכל משפחתה (גולדשמיט) נשארה בטרספול ונספתה בשואה. גם רוב משפחתו של יואל ז"ל, שחיה ברדזין פודלסקי, נספתה בתחילת מלחמת העולם השנייה כשמשפחת סבי כבר נמצאים 12 שנה בישראל מבלי יכולת לעזור למי שנשאר בפולין.

סבא מרדכי

סבי ז"ל ומשפחתו השיגו פספורטים לאחר קשיים רבים וחצו את הגבול מפולין לרומניה. בנמל קנסטציה שברומניה הם קנו כרטיסים לאוניית נוסעים לנמל יפו והפליגו בים התיכון. הם הגיעו לנמל יפו, שנראה עלוב ומוזנח לאמו של סבא. היא לא רצתה לרדת לסירות המשוטים הקטנות, ולכן המשיכו לנמל חיפה שהיה מפותח יותר והיו להם קרובים בחיפה, שכבר עלו לארץ קודם. לכן בחיפה הם גרו במלון קטן זמן מסוים, עד שאביו של סבא מצא הזדמנות לעבור לתל אביב. הם חיפשו הרבה זמן ולא מצאו דירה כיוון שהם עם היו ארבעה ילדים, והרבה אנשים לא רצו להשכיר דירה למשפחה עם ארבעה ילדים. לבסוף הם מצאו ערבי נחמד ביפו שהסכים להשכיר להם דירה קטנה ואפילו ברצון. הם גרו בקומה השנייה, בבניין שגרו בו גם ערבים וגם יהודים. זה היה בית עם חצר מרכזית, ששירתה את כל הדיירים לכביסות, שירותים משותפים, רחצה, משחקים ועבודות שונות. בבניין הייתה משפחה יהודית שהייתה נחמדה מאוד והתייחסו אליהם טוב.

מסלול העלייה לארץ של משפחת סבי

אותו ערבי ביפו שהשכיר למשפחת סבי את הדירה ביפו הגן עליהם בגופו, במאורעות הדמים של תרצ"ו שפרצו ביפו בתאריך 19 באפריל 1936. הפרעות פרצו בגלל שמועות שהופצו ברחוב הערבי על טבח שערכו כביכול היהודים בערבים. ליד בית הממשל ביפו התאספו המוני ערבים נזעמים. למרות שגם נציב המחוז וגם האימאם של המסגד הגדול הכחישו את השמועות, ההמון הנזעם לא נרגע והחל מתנפל בסכינים, באבנים ובמוטות ברזל ועץ על כל יהודי שהזדמן על דרכו. הותקפו ביפו יהודים עוברי אורח או בזמן עבודה. הותקפו גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו: נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה בבתיהם, ומן המארב הותקפו בדרכם לעבודתם או ממנה. תשעה אנשים נהרגו ורבים נפצעו. הערבי שהיה בעל הבית נעמד בכניסה עם מקל גדול ואמר לתוקפים שהיהודים – המשפחה של סבי – הם אורחים שלו ואסור לפגוע בהם, ואכן הם לא הותקפו.

כעולים חדשים ההרגשה הייתה שצריך להתמודד ולהשיג הכל בעצמך מאחר ועוד לא הייתה כאן מדינה שתקלוט עולים. לא היו מקומות עבודה להשיג מספר ימי עבודה בחודש, היה קשה מאוד ליואל ז"ל, והוא השתמש בחסכונותיו עד שהחליט לפתוח מאפייה בשכונת בנווה צדק. לאחר זמן מה הם עברו לשכונת נווה צדק (כרם התימנים), שם היה בית מרחץ, קולנוע עדן ומסעדות. אביו של סבי, יואל, עבד כאופה. הוא עבד במאפיות שונות: ברמת גן, תל אביב ועוד. לעבודה היה הולך לפנות בוקר ברגל. השכונה הייתה קרובה לחוף גורדון בתל-אביב וסבי בילה את זמנו הפנוי ושבתות בחוף הים, ובמשחק המטקות שבו הצטיין במשך שעות רבות. בנוסף סבי גידל תרנגולות, שלושה כלבים וטיפל בסוס של מחלק הלחם ואף למד לרכוב עליו.

סבי למד בבית הספר הדתי תחכמוני בתל-אביב, מוסד ידוע בזמנו, שהחינוך בו היה קשה וקפדני. בבית הספר חלק מהמורים היו מענישים את התלמידים עם מכות סרגל על הידיים כאשר פטפטו או לא ענו תשובות נכונות. עם זאת מעשי השובבות הרבים של הילדים לא פסקו למרות המשמעת הקשה והדלות. בבית הספר היה פחד מפני חלק מהמורים שהלכו עם סרגל והכו תלמידים בידיים. סבא מוטק'ה אהב ללמוד בבית הספר היסודי בעיקר חשבון וסיפורי התנ"ך. ילדותם זכורה לו כתקופה חיובית על רקע הקמת המדינה והמלחמה להגן עליה. המאכל האהוב על סבי היה גפילטע פיש, תבשילי בשר וחמין, קיגל ומאכלים חריפים. ממתקים היו מצרך נדיר מאוד והמתוקים כללו בעיקר ריבות שהוכנו בבית. לאחר סיום לימודיו בבית הספר היסודי סבי החל בגיל 14 לעבוד במוסך, והפך למכונאי רכב מיומן תוך כדי לימוד מעשי במוסך "מוטרה" בתל-אביב. הוא אף הרכיב מכוניות שלמות (פורד) שהגיעו לארץ מפורקות בארגזים.

לאחר זמן מה הם שכרו מאפייה ברחוב פינס שבשכונת נווה צדק בתל-אביב מבעלים של מאפיה כושלת, שחיפש שותפות עם אופה מנוסה. יואל נכנס כשותף למאפיה שהפכה למפורסמת-בתל-אביב הצעירה, בטיב הלחם ובטעמו. למאפיה קראו "מאפיית בתיה", על שם אמו של סבי. עם ההתבססות הכלכלית מהמאפייה משפחתו של סבי עברה לצפון תל-אביב, לרחוב נתן החכם בסמוך לרחוב דיזנגוף. כבחור צעיר סבי החליט להסיר את הכיפה מראשו אך שמר בקפידה מצוות עד יום מותו. החברים של סבי היו בני גילו מתל אביב, חלקם דתיים שהסירו את הכיפה בגיל ההתבגרות, ובילו בחוף הים, התאמנו באגרוף במועדון, ישבו בקפה "פינתי" ברחוב דיזנגוף, וטיילו עם הטנדר של סבי.

בעת הכרזת המדינה סבי היה בן 19 ויצא לחגוג עם כל הצעירים והחברים את הכרזת המדינה. למחרת ההכרזה פרצה מלחמת העצמאות כל מדינות ערב תקפו את ישראל הצעירה. אחרי מספר שנים פרצה מלחמת העצמאות והרבה אנשים עזבו את האזור כי האזור שלהם היה קרוב לעיר יפו והיה חשוף לירי צלפים גם ממסגד חסן-בק שביפו. הם נשארו לגור בשכונה למרות המלחמה המתגברת, ואליעזר אחיו של סבי התגייס לצה"ל. לסבי דחו את הגיוס כדי שימשיך לעבוד במאפיה שהייתה חיונית בזמן המלחמה. במקום גיוס הוא שירת במילואים וכששחררו אותו הוא עדיין היה צריך להתנדב בלילה במשטרה. הוא היה יוצא פעמיים בשבוע לסיורים ליליים בתל אביב עם שוטרים תוך כדי שהוא עבד במאפייה. אליעזר היה במצור על בן שמן, לאחר זמן מה הפסיקו הקרבות והעבירו אותם לירושלים, וגם שם היה מצור. בגלל שבמצור לא היה להם הרבה אוכל והיה להם קמח אז הם בנו תנור קטן ואליעזר היה אופה שם. בזמן מלחמת העצמאות סבי היה מחלק לחם בטנדר, וכשהוא חילק לחם הצלפים הערביים ירו עליו מיפו. למרות זאת הוא לא נרתע והמשיך בחלוקת הלחם בדרום תל אביב כשהוא בן 17. כולם ידעו שמוטק'ה (מרדכי) הג'ינג'י יגיע עם הלחם, גם אם יורים מיפו. ארגוני האצ"ל והלח"י היו עוברים ליד המאפייה והיו תוקפים את הערבים. היו הרבה נפגעים בשני הצדדים. לבסוף ארגון האצ"ל פרץ ליפו, הלוחמים השיגו שני זחל"מים עם מקלע והצליחו לתקוף ביפו, ורוב הערבים ברחו מיפו. במאפייה היו מסייעים לאנשי האצ"ל לחמוק בין החצרות עם מטעני חבלה בדרך ליפו, והאחיות של סבי משכו את תשומת לב החיילים הבריטים לכיוון אחר כשהיו משוחחות איתם, בעוד לוחמי האצל עוברים מתחת לאפם במשימות שונות.

לבסוף נגמרה מלחמת העצמאות וסבי התגייס והוציא רישיון נהיגה למשאיות כבדות. במלחמות הבאות כולל מלחמת יום-הכיפורים, סבי שירת כנהג תובלה עם משאיות כבדות, כולל תחמושת במלחמת יום כיפור לחיילים.

סבא רבא יואל וסבתא רבתא בתיה ז"ל

הזוית האישית

מרדכי קוהבלום השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי נכדו, התשע"ט, בחטיבת הביניים בן גוריון בפתח תקוה.