מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הלימודים והשפעתם על חיי סבי ראובן קמיניץ

ארוחה עם סבא
סבי ואימו
תחילת דרכה של ישראל

שמי יובל קמיניץ, אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני משתף את הסיפור המשפחתי של סבי ראובן קמיניץ.

ילדותו של סבי הייתה ילדות חצויה, חציה הראשון היה בפולין בעיר נמל בשם שצ'צין, ואילו חלקה השני היה בירושלים, ישראל.

סבי נולד בשנת 1948 בעיר שצ'צין, העיר שצ'צין היא על גבול פולין וגרמניה, לפני מלחמת העולם השניה השתייכה לגרמניה ושימשה כעיר נמל לעיר הבירה ברלין. לאחר המלחמה נלקחה מגרמניה ועברה לשלטון פולין עקב ההסכמים שבין רוסיה אנגליה וארה"ב שניצחו את גרמניה. עד היום בעיר שצ'צין יש מושבה של גרמנים שמאמינים שביום מן הימים העיר תחזור להיות עיר גרמנית.

סבי למד בבית ספר יהודי בעיר, והוא גר בבית בן 3-4 קומות, הוא התגורר בקומה הראשונה, ליד ביתו היה כביש שחלק מהדירות בבניין פנו לכיוונו וחלק היו דירות פנימיות. סגנון בנייה זה הוא סגנון שאופייני בעיקר לגרמנים. לבניין הייתה חצר פנימית  ששמשה מעין מעבר בין הדירות בבניין. בביתו של סבי היו שלושה חדרים ומטבח, שאת אחד מהחדרים אמו של סבי הייתה משכירה לדייר משנה.

בשכונה של סבי היו הרבה מאוד משפחות יהודיות שחזרו אליה אחרי מלחמת העולם השנייה אך כמעט כולם עזבו את פולין ועלו לארץ. לסבי לא היו הרבה חברויות בפולין כיוון שלמד בבית הספר בפולין רק שנה וקצת ואז עלה לארץ. כילד בפולין סבי אהב מאוד לרכוב על קורקינט וללכת ליער שהיה קרוב לביתו יחד עם עוד ילדים. כשעלה לארץ התחיל ללמוד בבית הספר היסודי מאירי בשכונת קטמון שבירושלים, והוא מאוד אהב ללמוד חשבון ונגרות.

בבית ספרו של סבי היו פחות אמצעים לימודיים כמו שיש היום, לא היו מחשבים ובתי הספר היו בנויים בצורה שונה. כשסבי הגיע לגיל מצוות הוא החל ללמוד לבר מצווה שלו בבית הכנסת בקטמון ועשה טקס בר מצווה, אך לא עשה מסיבה של ממש. הוא קיבל במתנה את הטלית והתפילין מבית הכנסת, כיוון שהיו שם הרבה אנשים דתיים שרצו שהטקס יתקיים כמו שצריך ועל פי הלכות הדת.

השירות הצבאי

סבי התגייס לצבא בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שסיים את  הטירונות שובץ לחיל החימוש בין היתר בשל העובדה שהוא למד בתיכון מקצועי, "אורט ירושלים" ובאותה תקופה הצבא שאף לגייס את כל האנשים בעלי מקצוע, או גומרי תיכון מקצועי לחיילות טכניים כמו: חיל האוויר, חיל החימוש ושאר חילות ההנדסה. לאחר שסווג לחיל החימוש הוא התחיל קורס בשם: "ציוד בתי מלאכה" בו למד על הטיפול בכלי הרכב הצבאיים כמו: טנקים, משוריינים, זחלנים, מכוניות ועוד..

בהמשך הפך לראש חוליה, והוא שירת בצבא בשנים בהם הייתה מלחמה שנקראת "מלחמת ההתשה" (משנת 1967 עד שנת 1970) שהייתה בין מדינת ישראל למצרים. המלחמה התרחשה על גדות תעלת סואץ. תפקידו של סבי במלחמה היה לעשות בדיקות חימוש במוצבים, הוא היה בודק עם עוד מספר חיילים את הציוד במוצבים ומתקן אותו לפי הצורך. אחרי שגמר הוא היה חוזר למרכז סיני לבסיס בשם: "ביר גפגפה". המעבר בין מוצב למוצב היה לא פשוט. בזמן שהיו עוברים בין המוצבים המצרים הפגיזו אותם ולפעמים נאלצו גם הם להשיב באש.לאחר הרבה זמן בחזית חזר סבי למרכז הארץ והמשיך בשירותו הצבאי בבסיס חיל החימוש הגדול בבאר שבע לאחר תקופה עבר גם לבסיס "קסטינה" שליד קריית מלאכי. השירות הצבאי תרם לסבי בידע המקצועי שלו ובהבנה של סבי במערכות מכניות, שם בעצם הוא למד איך מיישמים בחיי היום יום את כל מה שלמד בבית הספר המקצועי. בזכות השירות הצבאי של סבי הבשילה אצלו ההחלטה ללמוד הנדסה באוניברסיטה, זו הייתה מטרתו העיקרית וחלומו הגדול ביותר.

הבחירה לעסוק בתחום ההנדסה התחילה בלימודי התיכון בשלב בו למד איך להיות טכנאי מכונות. הוא אהב את התחום ושאף להמשיך ולעסוק בו. וכמובן גם הצבא דירבן אותו להמשיך ללמוד ולחקור את תחום ההנדסה. סבי שאף ללמוד מתמטיקה לצד לימודי ההנדסה.

בשנת 1970 התחיל סבי ללמוד בטכניון. הוא התקבל לפקולטה להנדסת מכונות באותה מגמה בה למד בבית הספר המקצועי, וכן למד במחלקה להכשרת מורים בטכניון. בשנתו השלישית ללימודים פרצה מלחמת יום הכיפורים, שבה השתתף כחייל מילואים בחיל ההנדסה. והוא לחם במלחמה מול הסורים ברמת הגולן, ונשאר שם במשך מספר חודשים. סבי ופלוגתו התחילו את המלחמה על גדות הכנרת וגמרו את המלחמה בכפר "חאן ארנבה" קרוב לדמשק שבסוריה.

במהלך הלימודים התפרנס סבי מהוראה בחיפה, הוא לימד בבתי ספר תיכונים. בחופשות חזר סבי לירושלים שם עבד בתור טכנאי בבית הספר לרפואה  "הדסה עין כרם". מכסף שצבר מימן את לימודיו בטכניון, וגם לקח הלוואה שלאחר שגמר את לימודיו החזיר את כל מה שהיה חייב.

לאחר שסיים את לימודיו בטכניון בסוף שנת 1974 עבר לעבוד בחברת הנדסה גדולה מאוד בישראל, שבה עלה בסולם הדרגות מהר מאוד ולבסוף הפך למנהל החברה, גם בארץ ולאחר מכן גם בחו"ל בחברה זאת עבד כ-30 שנה. סבי עבד שבע שנים במדינה אפריקאית בשם ניגריה ושם ניהל את החברה. ההישגים האלו נבעו מהלימודים שלו בטכניון ובתיכון. לאחר מכן הפך להיות חבר בארגון מהנדסי מיזוג האוויר בישראל (עד היום הוא חבר באגודה), שכלל קבוצה של מהנדסים שמנהלים את הארגון של מהנדסי מיזוג האוויר בישראל וגם את ארגון קבלני מיזוג האוויר בישראל. ואחרי שגמר לעבוד בחברה בה עבד 30 שנה הפך להיות עצמאי (עד היום). וכיום הוא עובד בפיקוח על עבודות בנייה.

אחרי שגמר את לימודיו בטכניון (לפני שהחל לנהל את החברה הגדולה) הוא חזר לירושלים שם התחיל כמהנדס צעיר לעבוד בחברה "חירות בע"מ"  עוסקת בעבודות אינסטלציה מיזוג אוויר, חשמל ומעליות בכל אזור ירושלים. סבי נבחר לעבוד על פרויקט בשם: "הדסה הר הצופים".

ההכרות עם סבתא

באותו הזמן גם סבתי עבדה בהר הצופים בבניין ממול הבניין בו סבי עבד. סבתי הדריכה נוער מארצות הברית. באותו בניין הייתה מסעדה בה סבי נהג לאכול, שם הוא פגש את סבתי. הם שוחחו ודברו אחד עם השנייה, ועם הזמן התאהבו. בהמשך הם הפכו לחברים ועם הזמן החלו לדבר על הנישואין. לאחר שהתחתנו טסו לאילת שם בילו את ירח הדבש שלהם במשך שבוע ימים. לאחר מכן עברו לגור בבית משותף בירושלים בשכונת רמות אשכול. בתור משפחה צעירה סבי וסבתי הרוויחו כסף מהעבודה של סבא ב"חירות" ושל סבתא בעבודה עם הנוער האמריקני. סבי הפך להיות אבא בפעם הראשונה בשנת 1977 בסוף השנה בה התחתנו, שם בעצם נולד אבי. המשפחה החדשה עברה דירה להוד-השרון (עיר מולדתה של סבתי), כיוון שסבתי רצתה להיות קרובה יותר להוריה שגרו שם. באותו הזמן סבי עדיין עבד על הפרויקט מה שגרם לו לעשות נסיעות רבות לירושלים. את הדירה החדשה אביה של סבתי קנה לזוג הצעיר, ושם סבתי גרה עד היום. לסבי היה חשוב מאוד שילדו יהיה תלמיד טוב, מה שנובע מחלומו הפרטי להמשיך וללמוד, וגם מההצלחה האישית שלו שנבעה מתלמידאות ברמה גבוה והשקעה. הוא רצה שילדו יהיה צנוע ולא ישוויץ בפני אף אחד.

הזוית האישית

סבא ראובן: הופתעתי להיות חלק מהתוכנית "הקשר הרב דורי" בזכותו של יובל, נכדי היקר, שבחר בי להשתתף בתוכנית, לאחר שעשה הגרלה בין הסבים והסבתות, כדי לא לקפח אף אחד מהם. התוכנית גרמה לי להיזכר בילדותי ובשנות בגרותי ובעיקר להתקרבות אל יובל נכדי. המפגש שהתקיים בבית הספר כחלק מהתוכנית, בהשתתפות תלמידי הכיתה, הסבים, הסבתות וצוות המורים ריגש אותי מאוד. לאחר המפגש הבנתי את חשיבות התוכנית וההשפעה החיובית שלה על הקשר בין הסבים לבין הנכדים. תודה רבה ליובל ולצוות המורים שמוביל את התוכנית.

הנכד יובל: כאשר נבחר סבי בהגרלה שעשיתי לא הייתי בטוח עד כמה הוא יהיה זמין לעבודה, כיוון שסבי עובד ויש לו שגרה די עמוסה, אך להפתעתי הרבה סבי נרתם לעבודה ועזר ככל שהיה יכול, היינו נפגשים ועובדים יחד על העבודה, שמחתי לראיין אותו והראיונות היו נרחבים וסוחפים מאוד. למדתי על סבי הרבה מאוד פרטי מידע חדשים שלא ידעתי עליו וגם למדתי ערכים חשובים, של התמדה למידה והשקעה שבסוף ישתלמו ובגדול.

חלוקת העבודה למשימות עזרה לי להתרכז ולעשות את העבודה ברמה הכי גבוהה שאפשר, השקיפות המלאה עם המחנכת שיפרה את איכות הכתיבה שלי והרחיבו את אוצר המילים שלי, הערותיה היו ענייניות ונכונות. זמן האיכות עם סבי היה חוויה מהנה מאוד בה נכנסתי וחקרתי על עולמו שלו והוא על שלי, ואני שמח מאוד על ההזדמנות האדירה שניתנה לי לעשות את העבודה הזאת בבית הספר.

מילון

עיר נמל
עיר נמל היא עיר שבה יש או היה נמל, לנמל השפעה רבה על כלכלתה ועל אופייה של העיר שבה הוא שוכן, ולרוב קשורה התפתחות העיר לקשר ישיר עם הנמל. עיר נמל בעיקר מיועדת להעברת סחורות ממקומות מרוחקים מעבר לים דרך הספינות בנמלים. עיר נמל היא עיר שבה יש או היה נמל, לנמל השפעה רבה על כלכלתה ועל אופייה של העיר שבה הוא שוכן, ולרוב קשורה התפתחות העיר לקשר ישיר עם הנמל. עיר נמל בעיקר מיועדת להעברת סחורות ממקומות מרוחקים מעבר לים דרך הספינות בנמלים.

ביר גפגפה
שדה התעופה ביר גפגפה או מליז (החלק הצבאי) או בארדאוויל (החלק האזרחי)[6][7] (ידוע גם בשמות ביר ג'פג'פה, ביר ג'יפג'פה ורפידים) הוא שדה תעופה במדבר סיני שבמצרים, הממוקם בחלקו הצפוני של חצי האי סיני, במחוז "אל-חסאנה", 76 קילומטרים ממזרח לקצה הצפוני של האגמים המרים, וכ-66 קילומטרים דרומית לימת ברדוויל. בשנות השישים והשבעים היה לשדה תעופה זה תפקיד משמעותי בסכסוך בין ישראל למצרים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הוא רצה שילדו יהיה צנוע ולא ישוויץ בפני אף אחד.“

הקשר הרב דורי