מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אברהם בכור, נולדתי בשנת 1934, בעיר הבירה של עיראק בגדד, בשכונת היהודים. בשכונה היהודית היו רק יהודים והערבים גרו בנפרד. בשכונה היה בית כנסת אחד וכל היהודים היו הולכים בימי שישי ושבת להתפלל שם.

לאימי קראו ורד (או בשמה העיראקי פרחה) ולאבי קראו משה. היו לי 5 אחים ואחיות – יחזקל, מרים, יוסף, דוד ורחל.

אמא שלי עבדה כעקרת בית ושמרה עלינו כל יום אבא שלי היה מנהל תחנת רכבת. מצבנו בעיראק היה טוב. אבי היה אדם מאוד מוערך והיו לו קשרים רבים בעיראק.

בשבתות אכלנו חמין ומלבס שזה היה גם המאכל האהוב עליי. בגלל שמשפחתי שמרה מצוות הכנו את האוכל כבר ביום שישי.

גרנו בבית גדול מאוד , היו לנו 3 קומות בבית: בקומה הראשונה היה סלון ענק וחדר אורחים שקראו לו "דיאוון". בקומה השנייה היה מטבח גדול, מקלחת ושירותים ובקומה השלישית היו חדרי השינה שבהם ישנו בחורף, בקיץ בגלל שהיה חם מאוד ישנו על גג הבית.

בדרך כלל, שחקתי עם חבריי מהכיתה שאול, אמנון ומנשה בקלאס וג'ולות, אני הייתי אלוף בג'ולות.

בעיראק, למדתי בבית הספר מנשה צ'אלח שם למדנו מתמטיקה, היסטוריה, הנדסה, אנגלית וצרפתית. עובדיה המורה להנדסה היה תמיד נחמד אליי ובגלל זה הכי אהבתי אותו.

בגיל 15 עליתי לארץ בשנת 1951, אחרי שהכריזו על הקמת מדינת ישראל, החלום שלי היה להיות בארץ ישראל ולהיות בסביבה של יהודים. עליתי לארץ לבד, דרך עליית הנוער, לקיבוץ איילת השחר.

היה קצת קשה להיות לבד בארץ חדשה, אבל פגשתי חברים חדשים שהיו לצידי.

גרנו בבניין, זה היה כל כך שונה מעיראק. בעיראק היו לנו בתים גדולים וכאן כל דירה הייתה ממש קטנה. אחרי שנתיים הוריי עלו לארץ.

בתמונה: סבא אברהם, בברית של בנו עופר

הזוית האישית

בעקבות תכנית הקשר הרב דורי למדתי על עלייתו של סבי מעיראק ועל ילדותו. מאוד נהניתי לראיין אותו ולשאול אותו שאלות.

הייתי רוצה להגיד לסבא שלי, שאני שמחה שהוא סבא שלי.