מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל גבע. נולדתי וגדלתי בקיבוץ חצור.

במלחמת ששת הימים שהייתה בשנת 1967 שוחררו שטחי הגדה המערבית ומדבר יהודה. הסיפור שלנו התרחש בקיץ 1967 ממש אחרי מלחמת ששת הימים. הייתי חיילת צעירה שזה עתה סיימה טירונות והתקבלתי לשירות בבי"ס שדה עין גדי, יחד עם עוד שלוש בנות. תפקידנו המיועד היה הדרכת טיולים באזור מדבר יהודה. עוד לפני שהגענו לעין גדי הזמינו אותנו לטיול ראשוני ומיוחד של החברה להגנת הטבע בהדרכת בי"ס שדה: הליכה מיריחו לעין גדי.  את הסיפור הזה כתבתי מזכרוני ויתכן שיש בו אי דיוקים. באותו זמן לא היה עדיין כביש או דרך לאורך ים המלח בחלקו הצפוני. המלחמה פתחה לפני המטייל הישראלי אזורים חדשים וביניהם צפון מדבר יהודה וים המלח. הטיול הזה היווה אטרקציה בקרב מטיילי החברה להגנת הטבע ומיטב המטיילים הגיעו לטיול.

היום הראשון עבר עלינו בנעימים. הלכנו לאורך ואדי קלט – נחל פרת, ומדי פעם טבלנו את רגלינו באמות המים שזורמות על גדותיו. צפינו במנזר ג'ורג' הקדוש, המרשים, על הגדה שמולנו ולפנות ערב הגענו ליריחו, לאזור מחנה הפליטים שעל שפת הנחל. שם נחנו והתארגנו לחלקו השני של הטיול.

אוטובוס קיצר לנו את הדרך והביא אותנו, אחה"צ, אל אזור קומראן ועינות צוקים שנקראו אז עין פשחה. ההתארגנות ארכה זמן רב מהמצופה.

באזור ים המלח חם מאוד בקיץ וקשה לטייל בשעות היום, בפרט כשאתה נמצא על מדרון ההר והשמש קופחת על ראשך. לכן חלק זה של הטיול צריך היה להיות בשעות הלילה. תכננו להגיע עם אור ראשון לעין גדי.

פני המים של ים המלח היו גבוהים בהרבה ממפלסם הנוכחי. המים הגיעו עד למרגלות ההרים ולא נשארה רצועת חוף יבשה ללכת בה. צריך היה לטפס על צלע ההר וללכת לאורכו כאשר מצד אחד ההר ומצד שני הרחק למטה – ים המלח.

עם זריחת הירח יצאנו לדרך. עלינו מעין פשחה (עינות צוקים) במעלה שנקרא נקב פשחה בערבית. מעלה עתיק שבו עוד עלו  סיירי הפלמ"ח לפני קום המדינה. התחלנו ללכת על שביל לאורך ההרים דרומה. הלכנו על צלע ההר כשלמטה משמאל מנצנצים מימי ים המלח. היה לילה של ירח מלא וכך יכולנו לראות את השביל בברור. הלכנו דרומה וחצינו את נחל קדרון בחלקו העליון. משם ירדנו לאזור המעיינות של עין ע'וואר על שפת ים המלח. רוב המעיינות היו נביעות של מים חמימים ומלוחים ומחלקם עלה ריח גופרית. היה ידוע שיש שם נביעה מתוקה וכולם חיפשו אותה שעה ארוכה.

יש לזכור שכל הידע על המסלול היה מסיפורים של סיירי הפלמ"ח מלפני קום המדינה, ואפילו יוסי שהדריך את הטיול [יוסי פלדמן, הידוע בכינויו יוסי "הערבי", מנהל בי"ס שדה עין גדי], התלבט איך להמשיך. עזבנו את שפת ים המלח ועלינו במעלה ההר במטרה למצוא שביל על שפת המצוק שיקדם אותנו לעבר עין גדי.

לקראת הזריחה הצלחנו לרדת שוב לכיוון שפת ים המלח. השמש הזורחת של הבוקר הקיצי הכתה בנו בכל עוזה. זה היה כבר קרוב למדי אל היעד, כ 5-6 ק"מ מעין גדי בפתחו של נחל מוקדם, אבל לפנינו היה עדיין טיפוס תלול במדרון על מנת לעקוף שדה מוקשים על קו הגבול הישן. לרוב האנשים נגמרו כבר המים ויוסי החליט לעצור. הוא הנחה אותנו למצוא מחסה בצל סלע או שיח. וכמובן לדאוג למטיילים. כך שכבנו על הסלעים, מנסים להסתתר עד כמה שאפשר מקרני השמש. האנשים היו תשושים מליל הליכה ארוך ואחת המטיילות אפילו התעלפה מהתייבשות וטופלה על ידי הצוות.

הודענו בקשר על המצב לעין גדי. צ'ארלי מקבוץ עין גדי ומיכה ממדריכי בי"ס שדה ארגנו סירה עם מיכלי מים גדולים ואבטיחים, שהגיעו אלינו בשייט לקראת שעות הצהריים. המים חולקו למטיילים והאבטיחים נחתכו ונאכלו בשמחה.

אחר הצהריים, כשהשמש ירדה במערב, מעבר להרים, התחלנו שוב ללכת. לקראת שש אחרי הצהריים הגיעו לקראתנו מספר חברים מקיבוץ עין גדי ומבי"ס שדה עם ג'ריקנים של מים, וכך, לפנות ערב, הגענו בשלום לעין גדי, אם כי באיחור ניכר. (כאמור התוכנית הייתה לסיים את המסלול לפני זריחת השמש…) האוטובוס כבר חיכה לנו והסיע את כל המטיילים המותשים הביתה.

הזוית האישית

סבתא יעל: נעם הקשיבה בעניין רב. הייתה לנו חוויה משותפת נעימה מאד. נעם הנכדה: היה לי ממש כיף לשמוע על הסיפור של סבתא, נהניתי מהזמן איתה ביחד.