מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה בישראל, בעפולה בשנת-1947, להוריה בלה וישראל גרייצר.

בילדותה למדה סבתא בבית הספר "שורשים" בנתניה, כשגדלה ובהגיעה לכיתה ט' היא עברה לבית הספר החקלאי בחדרה.

בתי ספר חקלאיים בישראל הוקמו במטרה להכשיר בני נוער להתיישבות העובדת במושבות, במושבים ובקיבוצים. בני הנוער הגיעו לבתי הספר החקלאיים בעיקר מהמסגרות הבאות: עליית הנוער, משפחות לעולים חדשים ואוכלוסיות מצוקה. על אף שמספר בתי ספר חקלאיים נפתחו ביוזמה פרטית, הרי שרובם הוקמו בתמיכת המוסדות הלאומיים ובמימונם. מוסדות אלה סיפקו את הכסף הדרוש ללימודים בבתי הספר ואת האמצעים לקיום בפנימיות שהיו צמודות להם, וכן את המימון השוטף שנדרש לפעילות המשק החקלאי שהיה בכל בית ספר חקלאי. (ויקיפדיה)

את שנותיה בתיכון העבירה בתיכון על שם טשרניחובסקי שגם הוא היה בנתניה. בגיל חמש עשרה סבתא הכירה את אורי בן יוסף (סבא שלי ז"ל) שאני  קרוי על שמו. בשנת 1970 הם התחתנו והולידו ארבע ילדים: אלי, תומר, חיים (אבא שלי) ונטע.

משנת 1982 גרה המשפחה בישוב מבוא דותן בצפון השומרון.

מבוא דותן היא התנחלות ויישוב קהילתי מעורב בצפון-מערב השומרון, השייך למועצה אזורית שומרון. היישוב צופה במיקומו על עמק דותן, העמק הגדול ביותר בהרי השומרון (ויקיפדיה).

כשסבתא הייתה בת אחת עשרה, היא חלמה להיות ביחידת הצנחנים בצבא ולצנוח. כשהגיע יום הגיוס סבתא קיבלה זימון ליחידת הצנחנים. היא כל כך שמחה, עד שהגיעה לשם וגילתה שהתפקיד שקיבלה הוא לקפל מצנחים. סבתא חווה לא ויתרה על חלומה, וכעבור שנה קיבלה אישור מיוחד לעבור קורס צניחה, וכך סבתא הגשימה את החלום שלה. אחרי הקורס סבתא התחילה לצנוח עם הפלוגה בכל תרגיל בו השתתפה הפלוגה.

סבתא תארה לי את ההרגשה וזה מה שהיא אמרה: "בכל פעם כשהייתי באוויר זו הייתה תחושה עילאית, וכל כך שמחתי שאחרי שנה שבה קיפלתי מצנחים, סוף סוף זכיתי גם לצנוח". לפי מה שסבתא ספרה לי, הבנתי כמה כיף היה לה במהלך שירותה הצבאי.

הזווית האישית

אורי: החוויה המשותפת שלנו היא שנפגשנו והתקרבנו יותר. מאוד נהננו בכל העבודות. והיה מאוד כיף לשתף אחד את השנייה וההפך.