מאגר סיפורי מורשת

ברצוני לספר לכם על סבא רבא שלי ר' שניאור זלמן ברונשטיין, על משפחתו ועל קורות חייו בברית המועצות, כפי שסיפרה לי סבתי מוסיה, בתו של ר' זלמן.

אביה, ר' זלמן  נולד לאביו החסיד הר' חיים עזרא ולאימו שיינא גיסא ע"ה. ר' חיים עזרא היה יהודי ירא שמיים שעסק בכתיבת סת"ם ולאחר מכן גם התעסק במילה. הידוריו בכתיבה היו לשם דבר,  ובחצרו של האדמו"ר הרי'יצ הוא כונה בשם "עזרא הסופר".  הוא למד בליובאוויטש,  שם התעלה בתורה ובחסידות,  ועליו אמרו שהוא בדרגה של בינוני על פי התניא.

את שנות ילדותו העביר הסבא ר' שניאור זלמן  בעיר צ'רקאס,  אליה הגיע אביו בשליחות הרבי, הרש"ב(רבי שלום דובער מליובאוויטש)) כדי להפיץ שם את תורת החסידות.

אך כאשר הילד זלמן הגיע לגיל 11 ואחיו מיכאל היה בן 9 בלבד, אביהם לקח אותם ללמוד  בישיבת תומכי-תמימים שבקרמנצ'וג.

הלימודים עצמם נעשו כמובן במחתרת תוך פחד תמידי. הם אכלו "טעג"-(ימים) בכל יום הם אכלו   אצל בעל-בית אחר,  אבל העוני היה כה גדול,  שהיו ימים שפשוט לא אכלו כלום.

לאחר שהישיבה בקרמינצ'וג נסגרה הוא  המשיך לישיבה בעיר נעוול. המגיד שיעור שלו היה אז ר' יהודה עבער הי"ד. הם היו כחמישה עשר תלמידים ולמדו בעזרת הנשים של אחד מבתי הכנסת.

באחד הימים בעת שישבו ולמדו, לפתע נעמד בפתח אדם חמוש באקדח וצעק "לא לזוז מהמקום". הם ידעו בדיוק את מי הוא מחפש – את המגיד  שיעור. הם גילו תושיה ולא איבדו זמן,  ובתוך שניה קפצו עליו והורידו לו את האקדח מהידיים והקיפו אותו סביב.

בינתיים ר' יהודה קפץ מהחלון והצליח להימלט  על נפשו.  לאחר מכן עזבו אותו. האיש הלך מן המקום המום, כועס וזועם. סבי זוכר שבאחד הימים נודע להם על מאסרו של הרבי הריי"צ, עגמת הנפש והפחד של כולם היו גדולים מאוד, אבל יותר מכך הייתה השמחה גדולה כשנודע שהרבי שוחרר. אח!  איזו שמחה!  איזו שמחה! כל הלילה הם ישבו והתוועדו ורקדו כמובן, הכל בהסתר ובחשאי.

לקראת יום כיפור, נסעו כולם להיות עם הרבי בלנינגרד וגם כדי להיפרד ממנו לפני שהרבי עמד לעזוב את רוסיה. הודיעו אז שתלמידי ישיבה לא יבואו בשום אופן ללנינגרד בגלל הסכנה הגדולה הנשקפת להם מפני השלטון הקומניסטי.

אולם, סבי לא היה בטלן והוא נסע ללא קבלת  רשות, "איך אפשר שלא להיות עם הרבי"?! חשב בליבו, סבא ר' זלמן זכר בערגה כל ימיו את המעמד בו הרבי עלה לתורה ואת הברכה שלו  שהייתה שמימית ומופלאה, איזה ניגון,  איזו מתיקות! ) סבא ר' זלמן היה מתאר בפנינו את האירוע המיוחד, והיה מוסיף "תמיד-תמיד אני חולם לשמוע שוב את הברכה הזאת"…

סבא היה ממשיך ומספר, שבאחד הימים הרבי הריי"צ התוועד והחדר של ההתוועדות היה גדול יחסית, ומלא באנשים. ישבו אז חסידים רבים והצפיפות הייתה גדולה,  אבל גם הוא- סבא רצה לשמוע ולראות את הרבי. הוא תר אחר מקום שבו יוכל להביט על הרבי באין מפריע, הוא מצא תנור שהיה תלוי בתקרה,  ורווח צר יחסית בין התקרה לתנור.הוא קפץ על התנור והצליח להשתחל שם בפנים.  אנשים החלו לצעוק עליו שהתנור יכול ליפול על אנשים. כשהרבי שמע זאת,  הסתכל עליו ואמר "לאזט אים, לאזט אים" (הניחו לו, הניחו לו).

לאחר שנת למודים בנעוול עבר ללמוד בויטבסק ומשם המשיך הלאה. כל הזמן הוא היה בבריחות ממקום למקום משום שהישיבות נסגרו בקצב מהיר יחסית.

בתשרי תרפ"ח הוא ואחיו הגיעו ללנינגראד, כפי שסיפרתי זלמן  הגיע ב"גניבה" מהישיבה בנעוול לקראת יום כיפור, וגם אחיו מיכאל הגיע מהישיבה בפלאצק,  ובלנינגרד הוא פגש את אביו שהגיע לשהות במחיצתו של הרבי ואת אחיו מיכאל. לפתע אמר להם אביהם, שהוא חפץ להיכנס לרבנית שטערנא שרה וסיפר שכאשר הוא  למד בלויבאוויטש היא קירבה אותו מאוד, והוא קיווה לנצל אפשרות מסוימת כדי להיכנס אליה.

הם נכנסו לחדרה של הרבנית שטערנא שרה, וכשראתה אותם יחד חייכה ושאלה את האב "אלו הנכדים"? בהתכוונה לומר, שמי שלמד בליובאוויטש כונה אז בשם בן ואילו בניו נקראו נכדים ואז היא ברכה את הילדים במאור פנים. בסופו של דבר היא אכן הסדירה יחידות, אליה נכנסו שלושתם.

בבוא העת, סבי ר' זלמן התחתן במוסקבה עם בת דודו חי'ה לבית ר' הרשל ברונשטיין.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה הם התגוררו במוסקבה וכשהחזית התקרבה לעיר הם נאלצו לברוח משם. בהמשך הוא גויס לצבא האדום ובמשך ארבע שנים רצופות שירת בצבא הרוסי בקרבות מול הצבא הגרמני. לא פעם הוא  ראה את המוות מול העיניים ותמיד אירע איזשהו נס טבעי, שדרכו ניצלו חייו.

במשך כל ארבע שנות שירותו בצבא, מעולם לא אכל אוכל מבושל כדי לא להכשל באוכל שאינו כשר.. כתוצאה מחוסר תזונה מתאימה הוא נחלש מאוד, וכמעט איבד את מאור עיניו בלילה, כתוצאה מחוסר ויטמינים. בשלב מסוים הוא החליט להפסיק לאכול כמעט לגמרי, בתקווה שהלב שלו ייחלש ומי יודע, אולי ישוחרר.

באחד הימים סבי נתקף בצהבת קשה, ואושפז בבית הרפואה בעיר סברדלובסק שבאוראל. כשהרופאים ניסו לתת לו לאכול על מנת שיתחזק מעט, סירב בטענה שאין לו כל תיאבון לאכול. באחד הימים הגיעה אליו רופאה יהודייה, ולחשה לו "ברונשטיין, תתחיל לאכול "שטופען זיך", והבטיחה לו  שאם יאכל יותר בשבועיים הבאים, הלב שלו יתחזק וישלחו אותו לחופש. כרגע הם פוחדים לשחרר אותו כי לא יוכל לעבור את הנסיעות עד הבית".

הוא הסכים לעצתה ובשבועיים הבאים החל לאכול לחם וירקות כמו שצריך. לאחר שבועיים נבדק על ידי הרופאה, שהביעה שביעות רצונה ממצב הלב, והיא אכן עמדה בהבטחתה ונתנה לו חופשה לחודשיים ימים. הוא הגיע לטשקנט, שם נפגש עם  אישתו, ילדיו וחסידים. כעבור חודשיים נאלץ לחזור לצבא ושוב זכה בחסדי ה' לראות נפלאות ולהישאר בחיים.

לאחר שהמלחמה הסתיימה סבא שוחרר מהצבא.ומיד הוא החל לארגן במסירות שתי עשאלונים(רכבות משא) שבהם הבריחו יהודים רבים את הגבול ויצאו מרוסיה. גם סבי ניצל את ההזדמנות, הוא ומשפחתו עברו את הגבול לפולין ומשם לאוסטריה. מאוחר יותר עברו לצרפת.

בשנת תש"ט 1949 סבא והמשפחה עלו לארץ ישראל. תחילה למחנה עולים בפרדס חנה ומשם לספריא – המקום שנקרא מאוחר יותר "כפר חב"ד".

תשע"ו, 2016