מאגר סיפורי מורשת

שמי שירה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה בחרתי לכתוב סיפור תיעוד על סבתא שלי מצד אימא, מרטין.

וכך סבתא סיפרה לי: " קוראים לי מרטין טבול ונולדתי בשנת 1953 באלג'ריה. קראו לי בשמי מכיוון שבזמנו הייתה שחקנית מפורסמת שקראו לה מרטין וההורים שלי אהבו אותה וגם התחברו לשם, הוא מצא חן בעיניהם.

כשנולדתי באלג'יריה, הצרפתים שלטו שם והייתה לי אזרחות צרפתית. עברתי לגור לצרפת בגיל שלוש כך שגדלתי בצרפת, בפריז. גרתי בבניין בדירה ממוצעת, הייתי משחקת בגינות או עם השכנים שלי. היו לי שני אחים בנים שאהבו לשחק בכדור, לרכב על אופניים ולעשות המון שטויות. אימא שלי לא עבדה ואבא שלי עבד בצבא. הייתי פוגשת המון יהודים, הרבה יהודים צרפתים מאלג'יריה עברו לפריז. היו לי כמה חברים יהודיים שהיו ילדים של חברים של הוריי.

היה לי חבר בשם מארק, הכרנו מאז שהיינו תינוקות ובמשך כל הילדות היינו משחקים ביחד. כשגדלנו אני זוכרת שהיינו מדברים שעות ומטיילים והיינו באותו בית ספר. היינו חברים עד גיל שבע עשרה ואז החלפתי בית ספר ועברתי לגור בצפון צרפת. בהתחלה עוד היינו נפגשים לפעמים ובסוף התנתק הקשר, זה לא היה כמו היום, עם הטלפונים. היה טלפון רק לבית והוא היה מאוד יקר.

בשעות הפנאי שלי הייתי מציירת המון ומשחקת בכדור. למדתי בבית ספר את אותם מקצועות שלומדים כיום, למדתי מתמטיקה, צרפתית, אנגלית, היסטוריה, גאוגרפיה, ספרדית, פיזיקה. כשהייתי בבית הספר היסודי, המורים יכלו להגיד לך ללכת לפינה כי לא התנהגת יפה, לתת מכה עם הסרגל, ויש כאלה שהיו נותנים עבודה לעשות בבית, נגיד נותנים מילה ואומרים לכתוב אותה מאה פעמים. בתיכון המורים כבר לא עשו את זה, הם נתנו אפס במבחנים כעונש או השאירו תלמידים שעות נוספות אחרי בית הספר.

היה לנו חדר אוכל בבית ספר, עם אוכל רגיל כמו של בית. הכי אהבתי לאכול צ'יפס. אהבתי מאוד מתוקים, אהבתי "פא או שוקולה", זה לחם ממולא בשוקולד. אהבתי את העוגות שאימא שלי עשתה ובמיוחד פאי תפוחים.

כשהייתי נערה, הייתי שומעת רוק ובלוז. אהבתי לרקוד סלואו וללכת למסיבות, במסיבות היו שמים רוק-אנד-רול ובלוז. המסיבות שהייתי הולכת אליהן היו בצהרים ואצל חברים שלי, לדוגמא ימי הולדת ואירועים מאורגנים בבתים. אהבתי ללבוש ג'ינסים פדלפון והיה לי מעיל שמאוד אהבתי, הוא היה בצבע בז' עם חגורה עבה. הוא היה באופנה וחסכתי המון בשביל לקנות אותו. לא הייתי קונה המון בגדים, להורים שלי לא היה המון כסף וזה לא היה כמו היום. התרגשתי מכל בגד שקניתי והייתי קונה רק כמה בגדים בתחילת השנה, ככה גם חברים שלי, למרות שמאוד אהבתי בגדים.

אהבתי מאוד לקרוא המון ספרים, כשקראתי ספרים זה היה כמו לראות סרט היום: העלילה עניינה אותי, זה לימד אותי המון וחיכיתי כל יום לקרוא בשביל לדעת איך העלילה תתפתח. זה היה כמו היום כשאת בטלפון או בטוויטר, זה העביר לי את כל היום. הייתי מסתכלת המון על מגזינים, זה היה כמו פרסומות. אהבתי לראות בגדים במגזין, ראינו שם זמרים, דוגמניות, תכשיטים והיו שם כתבות מעניינות. בסביבות גיל 8 הייתה לנו כבר טלוויזיה, היו שם רק שני ערוצים או אפילו אחד. היו בעיקר חדשות ורק בערב.

החבר הראשון שלי היה בגיל שש עשרה עד גיל שבע עשרה, קראו לו לואיס, הכרנו בבית ספר והיינו באותו גיל. הייתי מדברת איתו כל היום, בהתחלה נפגשנו וראינו אחד את השני בבית הספר ואז היינו ביחד בהפסקה וגם אחרי השיעורים ובימי חמישי, כשהיה לכל תלמידי צרפת יום חופש מבהית ספר, היינו נפגשים עם עוד חברים בבתי קפה והולכים למסיבות ביחד אחר הצהרים. לפני שנהיינו חברים הייתי מסתכלת עליו כשהוא היה עם חברים שלו ומדברת עליו עם חברות שלי, עד שנהיינו ביחד. כשנפרדנו הוא אמר לי שהוא לא רוצה אותי יותר כי הזוגיות הייתה יותר מדי רצינית ואחרי שהוא אמר לי את זה עדיין המשכנו לדבר, הייתי מאוד בשוק ובכיתי המון. אחרי כמה חודשים הוא חזר ורצה שנחזור להיות ביחד ואמרתי לו שלא, לא הבנתי למה אמרתי לו לא והמשכתי לבכות. בסוף הוא עבר בית ספר והכל נגמר.

את בעלי הכרתי כשהייתי בת עשרים, הייתי בחופש אצל דוד שלי והוא הכיר את דוד שלי. גרנו בערים שונות אז הוא היה מביא לי פרחים ומתקשר אליי בטלפון. התחתנו אחרי שנה ועברנו לגור ביחד, ילדתי את הבת הראשונה שלי, אלכסנדרה, אחרי שלוש שנים והייתי מאוד שמחה, רציתי להיות איתה כל היום. לא הייתה לי עבודה, עבדתי עם בעלי בתור הפקידה שלו. זו הייתה טעות, היה עדיף אם הייתי מגשימה את עצמי ועובדת בעבודה שרציתי לעבוד בה באמת. אחרי שבע שנים ילדתי את הבת הקטנה שלי, שרה. היא ואלכסנדרה הסתדרו טוב, אלכסנדרה טיפלה בה כשהיא הייתה קטנה אבל שרה העדיפה לשחק לבד והעדיפה להיות לבד כשהיא גדלה. היו ביניהן שבע שנים הבדל.

עלייה לישראל

עליתי לישראל בשנת 2002, רציתי לגור בישראל כי אני יהודיה. אלכסנדרה החליטה לגור בארץ, באתי לביקור ואהבתי את המדינה אז החלטתי להישאר כאן. באתי לגור בנתניה בשכונה פולג, היה לי קשה עם השפה, הלכתי לאולפן. למדתי את השפה במשך חצי שנה ואהבתי את האולפן אז המשכתי עוד חודשיים בשביל להשתפר.

שמחתי מאוד להיות עולה חדשה, לא היה לי קשה. זו הייתה חוויה טובה, אהבתי את האנשים כי הם היו יותר נחמדים מאשר בצרפת ויותר מצחיקים, יותר קלילים, יותר שמחים, דיברו בגובה העיניים. באולפן היו אנשים מכל העולם: מצרפת, מרוסיה, מאנגליה, מארגנטינה.. היה נחמד שם. ראיתי שיש יהודים מהמון מדינות והיה מעניין. כולם סיפרו על עצמם והכרתי המון תרבויות. ראיתי שיש המון כמוני. הרגשתי במדינה שלי, אהבתי שיש רק יהודים. אהבתי את האוכל, אני אוהבת פלאפל. אף פעם לא אכלתי פלאפל עד אז. אני אוהבת בורקס, חומוס, חלווה. אכלתי המון בלי להשמין. לא הייתי רגילה לאכול את כל המאכלים האלו.

הכרתי את החברה הכי טובה שהייתה לי בארץ בחדר הפח של הבניין, יום אחד אמרתי לה שלום והיא שמעה שאני מצרפת וידעה לדבר טוב מאוד צרפתית, אז היא אמרה לי: "אה, את צרפתיה" ואמרתי לה שכן. דיברנו כמה דקות והיא אמרה לי לבוא לקפה. בצרפת אנשים לא אומרים "בואי לשתות קפה", הם לא כאלה חברותיים, הם לא מזמינים שכנים שהם רואים פעם ראשונה לקפה, הייתי בשוק. לא הייתי רגילה לאנשים כל כך חברותיים. דיברנו המון ואחר כך נהיינו חברות הכי טובות שיש ונפגשנו כל יום. היינו חברות טובות מאוד כמה שנים, והכרתי את כל המשפחה שלה. יום אחד אחרי כמה שנים היא הלכה לסופר ליד הבית ומשאית שהיא לא ראתה דרסה אותה. הרגשתי רע, בכיתי המון. הלכתי לבית חולים בשביל להיות איתה, היא הייתה שם כמה ימים ובסוף היא מתה.

היום אחרי חמש עשרה שנים במהלכן גרתי בארץ, חזרתי לצרפת ואני גרה שם כי החיים יקרים מאוד בארץ והייתי בפנסיה, לא היה לי איך לממן את החיים שם. אני אוהבת את ישראל וזו מדינה מאוד קרובה ללבי, האנשים שם מאוד נחמדים והיהודים שם מרגישים טוב, בלי כל האנטישמיות שמציפה את שאר העולם, הרגשתי בבית. מזל שיש את ישראל.

הזוית האישית

שירה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לגלות על סבתא שלי דברים חדשים ושמחתי לתעד את סיפורה במאגר המורשת.