מאגר סיפורי מורשת

שמי שגיא, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייב של סבתי, ליאורה טרויגוט. יחד אנו מנציחים את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

סבתי נולדה בדיוק ביום העצמאות, ביום שאחרי יום העצמאות, ו' באייר יום למחרת יום העצמאות, זה היה שנתיים לקום המדינה. אימא של סבתי סיפרה לה (סבתא לאה גרושקביץ) וכך סיפרה לסבתי על נסיבות הלידה: ביום העצמאות ההוא חגגו שנתיים לקום המדינה ואנשים מכל הארץ הגיעו באוטבוסים לתל אביב לתחנה המרכזית והיו הולכים ברגל מהתחנה המרכזית לאורך כל רחוב אלנבי, עד לקולנוע מוגרבי. משם היו פונים לשפת הים. אימא של סבתי הייתה בהריון עם סבתא שלי בסוף חודש תשיעי. אבא של סבתי היה חבר אגד (סבא רבא ינאי) והוא לקח נסיעה לחגיגות יום העצמאות בתל אביב. סבתא לאה הלכה את כל רחוב אלנבי בחודש התשיעי ברגל. היו שמחות מאוד גדולות, ולמחרת בבוקר סבתי נולדה בביה"ח בילינסון  ב- ו' באייר בשנת 1950. בהתחלה הם חשבו לקרוא לסבתי 'עצמונה', בגלל יום העצמאות שנחגג יום קודם. לאחר מכן ההחלטה השתנתה וסבתי נקראה ליאורה, כדי להביא אור ושמחה.

סבתי סיפרה לי על החוויות הראשונות מילדותה בכפר מל"ל, שהיה סוג של כפר, כמו קיבוץ. המושב כפר מל"ל היה בנוי בצורה שהיה כביש באמצע המושב, זה היה כביש מרכזי שחילק את המושב באמצע. זה היה כביש ראשי שהוביל מצפון לדרום של המדינה. כדי לחצות את הכביש סבתי גילתה עם חבריה שהיו מנהרות להעברת מים מתחת לכביש, כי בזמנו לא היה מנהרות, והם גילו שאפשר לזחול דרכן וכך היה אפשר לחצות את הכביש מתחתיו, כי לא היה אפשר לעבור את הכביש, הרבה אנשים נדרסו שם.

הבית של סבתי היה הבית הראשון בכפר מל"ל, הבית היה קרוב לכביש. בשני צידי הכביש הייתה שדרה של עצי קוהזינות צפופה ובין העצים חיברו קרש עץ, כמו ספסל ששימש כמקום לשבת. כילדים הם ישבו ורשמו מי מצליח לרשום הכי מהר את מספרי המכוניות שעברו. לאחר מכן הם הסתכלו על איזה צירוף מספר מעניין, הם הסתכלו על הרכבים ועל המספרים של המכוניות.

סבתי גדלה עם סבא וסבתא שלה במשק שלהם. היה לסבא של סבתי לול, היה לו גם חמור עם עגלה ומאחור היה פרדס גדול, פרדס של תפוזים ומאחוריו היה פרדס עוד יותר גדול – חלקה א' וחלקה ב'. הם גדלו עם תנים, מכיוון שהשטח היה גדול והתנים הסתובבו בין כל הפרדסים, בזמנו לכולם היה פרדסים במשק שלהם ולולים. הפרדס של סבתי היה בשכונת עם ההורים של ראש הממשלה לשעבר אריק שרון (אימא שלו ורה שרון). סבתי זוכרת את ורה שרון יושבת על העגלה עם החמור שלהם. ורה שרון, אימא של אריק שרון, הוזמנה לחתונה של סבתי וסבי, היחסים היו מצויינים: הם נהגו להתראות הרבה. בנוסף, היא הייתה ידועה כאישה חזקה.

סבתי כילדה הייתה מתעוררת מתנים בלילה ואם הם היו רעבים, הם היו באים ללולים והיו מצליחים לטרוף תרנוגולות. פעם סבא של סבתי יצא ללול בלילה והתנים הצליחו לנשוך אותו (וחששו מכלבת). בקצה המושב היה אסם גדול שעליו הביאו שקים עם דורה (אוכל לתרנגולות) וכילדים סבתי התגנבה לאסם מכיוון שאהבו לקפוץ על השקים. באותה תקופה אהבו להסתובב בטבע ולטייל. המשחקים באותה תקופה היו בחוץ בחופשים, לעומת היום שמשחקים במחשב. הם נהגו לטפס על עצים, או לשחק משחק שבע מכות, שבו זורקים את הכדור לכיוון הקיר ותופסים עד שבע פעמים. סבתי מספרת לי שהריח של עץ האזדרכת מזכיר לה את הילדות. גם פריחת עצי הדר כגון תפוז, לימון, פריחת הנרקיסים.

במבצע סיני אבא של סבתי גוייס למלחמה. אבא של סבתי היה חבר אגד שגוייס למבצע סיני עם האוטובוס. האוטובוס היה מדגם טפלה, הם כיסו אותו בבוץ כצבע הסוואה. הייתה התרגשות גדולה כשהם חזרו, הם באו רק לכמה שעות לביקור מהמלחמה ולאחר מכן חזרו. עוד הזכירה סבתי את "איברהם אל אוואל", זו הייתה משחתת מצרית שהגיעה מול חופי חיפה במבצע סיני והפציצו אותה, מכיוון שהיא באה להפציץ את חיפה, חיל הים הישראלי הטביע אותה.

סבתי, אמה ואחיה גרו בבית שצמוד אליו היה הבית של סבתא וסבא שלה. המקלט של סבתי היה חפירה שחפרו בתוך האדמה. באותה תקופה לא היו אזעקות ולא מקלטים, אימא של סבתי פחדה לרדת לחפירה. סבא וסבתא שלה ירדו לבור וסבתי ואימא שלה התחבאו מתחת למיטה, כי אימא של סבתי פחדה. כך שבעת אזעקות סבתי נשארה בבית עם אימא שלה עם אח שלה מתחת למיטה, הם שמעו הפצצות עד כפר מל"ל עקב ההפצצות החזקות. סבא של סבתי היה לוקח אותה על חמור ועגלה.

סבתי אהבה מאוד לבוא לסבא וסבתא שלה ואהבה לבלות איתם הרבה. כשסבתי הייתה בת 8, הוריה קנו בית פרטי בעיר כפר סבא השכנה וסבתי עברה לגור שם. במהלך מלחמת ששת הימים סבתי למדה בתיכון כצלנסון בכפר סבא. היא הייתה בת 16 כשכפר סבא הופצצה קשות מקלקיליה השכנה. זכור לסבתא שלי שכשהתחילה מלחמת ששת הימים, אחותה הייתה בת 8. בשעת צהרים הילדים חזרו מבית ספר יסודי ולאורך הרחוב שבו הם גרו טסו מעליהם נמוך מטוסים ירדנים. הם טסו כל כך נמוך, שאפשר היה לראות את הפנים שלהם. עד היום היא זוכרת את הפנים שלהם, הם טסו מתחת לרדאר כדי שחיל האוויר הישראלי לא יזהה אותם. המטוסים הירדנים הגיעו עקב כך שחשבו שהיה באותו אזור בית חרושת לנשק ולכן המטוסים הגיעו, כיבכול כדי להפציץ אותו. הם רצו מהר הביתה כי בקלות הם יכלו לירות בשיירת הילדים. באותו יום בערב הייתה האפלה, היה אסור להדליק אורות בבתים. הם גרו בבית פרטי ונאלצו לרדת לחפירה בחצר, מכיוון שלא היו מקלטים. רק סבתי, אימא שלה ואחותה ירדו לחפירה שהוכנה מבעוד מועד, מכיוון שאבא שלה גוייס וגם אחיה, והן פחדו מאוד. סבתא זוכרת שהיה ליל ירח מלא והירח האיר את הכל. השכנים ישבו בחפירה ממול בחצר שלהם. לשכנים היה בדיוק באותו הזמן קרוב משפחה מרוסיה שבא לבקר. הוא היה קירח והקרחת שלו נצצה מהאור של הירח מכיוון שהיה חשוך. סבתי אמרה לאימא שלה שלא כדאי להישאר שם, מכיוון שהיה מפחיד, והציעה לרוץ מהר לבניין החדש שבנו ממול, שבו היה מקלט. שאר הבתים היו פרטיים וגם השכנים שלהם רצו למקלט בבניין ממול. כשהם הגיעו למקלט הם הבינו אז עד כמה הם ילדי הארץ: בחוסר נסיונם, הם רצו בידיים ריקות, השאירו הכל בבית. אבל השכנה של סבתי, שהייתה שורדת שואה, הגיעה עם תיק גדול למקלט שבו היו אוכל ודברים יקרי ערך. היא ידעה שהיה צריך לקחת את הדברים האלה עקב הדברים שעברה במהלך השואה.

סבתי למדה בווינגייט במשך שנתיים ולאחר מכן התגייסה לצבא. בצבא היא שירתה שנה בסיני בביר גפגפא (סיני הייתה בידינו אז). יום אחד כאשר סבתי הייתה חיילת והגיעה מהצבא לבקר את סבתה ברחובות, שם באותה תקופה סבי גר עם ההורים של סבי. ההורים של סבי היו מכרים של סבא וסבתא של סבתי עוד מפולין, כאשר הם עלו מדובורביציה, עיר בפולין. שם הם הכירו ולאחר מכן הם נהיו חברים עד החתונה. מעת סיום השירות בצבא היא מיד התחתנה עם סבי.

לידתה של אמי – מלחמת יום הכיפורים

כשסבתי הייתה בהריון בחודש תשיעי, פרצה עוד מלחמה – מלחמת יום הכיפורים. כולם שוב התגייסו. הפעם גם סבי ושוב אבא של סבתי התגייס ושוב סבא רבא שלי התגייס, על אף ששירת בכל אורך מלחמות ישראל. אימא שלי נולדה בתאריך 13.10.1973 בשבת, באמצע מלחמת יום כיפורים במהלך אזעקה בשתיים בצהרים. כולם ברחו למקלט ורופא אחד יילד את אימא שלי. אימא שלי נולדה בבית חולים ליולדות שפעם היה בכפר סבא. פעם היה בית חולים רק ליולדות. לא מיהרו ליילד את סבתי מכיוון שזאת הייתה לידה ראשונה, סבתי נשארה אחרונה בבית החולים ופתאום בשעה בשתיים בצהרים הייתה אזעקה. כולם ברחו למקלט וסבתי צעקה להם, מדוע השאירו אותה לבד, מכיוון שהייתה צריכה ללדת את אמי. ניגש לסבתי רופא (ד"ר יונין), הוא הרגיע את סבתי ואמר: "שנינו נשארנו ואני מיילד אותך עכשיו" ובשעה חמש אמי נולדה. הצירים של סבתי התחילו כבר ביום שישי בערב והייתה האפלה (החשכה), סבתי הלכה עם אמה במהלך צירים קשים ברגל לבית החולים. זאת הייתה הליכה ארוכה (כקילומטר), אחותה של סבתי שהייתה בת 13 רצה אחריהם לכיוון בית החולים. סבתי הגיעה לבית החולים והם בדקו את אותה ואמרו לה: "עוד לא, את עוד לא יולדת, תחזרי הביתה ותבואי מחר לבית החולים בבוקר". אז שוב סבתי חזרה ברגל בבוקר לכיוון בית החולים. באותו הלילה סבתי הייתה ערה כל הלילה ואז קיבלו את סבתי והיא חיכתה וחיכתה עד הצהרים ללידה, אמי נולדה בלידה טבעית. בבוקר שלאחר מכן הודיעו לסבתי: "תחזרי הביתה עם התינוקת, שומרים חדרי חירום לפצועי המלחמה (מלחמת יום כיפור)". לסבתי היה מאוד קשה, זאת הייתה לידה ראשונה וסבי היה במלחמה. לא היה מידע ואפילו לא יכלו להודיע לו שנולדה לו תינוקת. זאת הייתה תקופה קשה במצב של מתח גדול. סבתי זוכרת את זר הפרחים המדהים שקיבלה מהעבודה של סבי ששלחו לה לרגל הלידה, לא היו מבקרים עקב המלחמה. התינוקת נקרא 'אושרית', בשאיפה לאושר ושמחה ולימים טובים עקב המלחמה, התקופה הייתה בדיוק כמו בימים אלו.

השורשים של משפחתה של סבתי

בשנת 1914 סבא של סבתי, הסטודנט דוד גרושקביץ, למד באוניברסיטה של ראדום (עיר בפולין), שברקע נשמעים הדי מלחמת העולם הראשונה. יחד איתו לומדים עוד שלושה סטודנטים יהודים. דוד וחבריו מצטיינים בלימודים, עובדה זו מעוררת את קנאתם של הגויים והיהודים הופכים לשק החבטות שלהם. לסטודנט דוד גרושקביץ נמאס מהעונינות והוא פונה אל אביו יעקב יוסף ואומר: "גונבה לאוזניי שמועה כי בפלשתינה (ישראל) מקימים הייהודים מדינה, אינני רוצה להיות נתון לחסדיהם ולהתעללויתיהם של הגויים, אני יוצא לדרך". יעקב יוסף מבין ללבו של הבן ונותן לו את ברכת הדרך.

מלחמת העולם הראשונה מתחוללת ועל אף הסכנות וטלטולי הדרך סבא של סבתי, סטודנט יהודי, עושה את דרכו לפלשתינה ומגיע אליה בשנת 1914. בארץ ישראל באותה זמן היה שלטון עות'מני. במרכז הארץ סבא של סבתי מוצא את ארבע המושבות היהודית הוותיקות שנוסדו שם לפני שלושים שנה: ראשון לציון, נס ציונה, גדרה ורחובות. כספו אוזל ועליו למצוא פרנסה, פרנסה מצויה במושבות, שם ניטעו פרדסי תפוזים וכרמיי יין, אלא שאיכרי המושבות לא מגליים לויאליות לצעירים היהודיים שמגיעים מאירופה, הם מעדיפים להעסיק את ילידי המקום – הערבים הבדואים. אלו בעלי ותק וניסיון, רגילים לאקלים החם והם כח עבודה זול יותר. ייסורי מצפון יהודים גורמים למספר איכרים להעסיק בכל זאת את הצעירים היהודים שעלו מאירופה. סבא של סבתי עד אז לא החזיק מעולם בטורייה (מעדר), לא היה רגיל לחום הארץ. כפות ידיו מתכסות ביבלות, למרות מאמציו הוא מפגר אחרי הערבים, והם מלגלגים על הסטודנט האירופי "המתחזה" לפועל. סבא של סבתי משיג בקושי ימי עבודה ספורים ומתקיים בדוחק, בחורף אוכל תפוזים ובקיץ ענבים. כספו הולך ואוזל ולאחר חיפושו אחרי מקור פרנסה, נודע לאבא של סבתי כי הנהגת היישוב העברי מחפשת צעירים יהודים שישמרו על מושבות הארץ. הוא מצטרף לחבורה של חלוצים. הנהגת היישוב היהודי יוצאת אל הגליל במטרה להצטרף לשורות המגינים, אלא שהם מאחרים את המועד ובדרכם לצפון נודע להם כי ב- 1 למארס 1920 נפלה תל חי.

סבא של סבתי חוזר למושבות השרון ובלבו החלטה להצטרף לאחד מארגוני ההגנה היהודיים. הוא שומע על התארגנות גדודים עבריים בצבא האנגלי בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. הגדודים העבריים חונים במצרים, הוא מבריח את הגבול ומתנדב לגדוד העברי הראשון. איתו באוהל מתגורר לוי אשכול, שיהיה מאוחר יותר ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל. לסבא של סבתי היה כישרון בשפות ולכן הופך להיות לצ'יף קלראק (פקיד ראשי) בגדוד שלו. הגדוד העברי היה בין הגדודים של צבא אנגליה שכבשו את פלשתינה. לאחר כיבוש ירושלים שוחררו כל חייליו וחזרו איש לבית ולמשפחתו. חברו בן יהודה מציע לו להצטרף כחבר בארגון להתיישבות השרון. לפני עלייתו להתיישבות קבע, סבא של סבתי מחליט לבקר קודם את הוריו בעיר ראדום, הוא מקבל כרטיס נסיעה לפולין. שמונה שנים עברו מאז ראה לאחרונה את משפחתו והוא שמח על האפשרות לבקרם. בנסיעה זו קיווה סבא של סבתי לשכנע את משפחתו כי תעלה לארץ ישראל ותתיישב גם היא באזור כפר מל"ל. נוסף על כך, סבא של סבתי, שהגיע כבר לכפר מל"ל עם חבריו מהגדוד העברי, רצה להקים שם משק חקלאי. זה היה הרגע שבו הבין כי נגמרו הנדודים והגיע הזמן לבנות משפחה.

הזוית האישית

שגיא הנכד המתעד: בתחילת העבודה במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי עם סבתי חוויתי בחיזוק הקשר שלי עם סבתי. במהלך דיונינו הרבים שמעתי סיפורים אשר לא נשמעו עד היום, סבתי סיפרה לי על ילדותה המרתקת בכפר מל"ל. בנוסף לכך שמעתי על דורות העבר, על ההורים של סבתי אשר זכיתי לפגוש אותם בילדותי, ועל סבה וסבתה של סבתי, הצטלמתי היכן שהם גרו. בנוסף לכך שמעתי סיפורים רבים על איך אמי נולדה ועל חוויותיה של סבתי בילדותה ובתקופתה בצבא. היה מעניין ללמוד על הסיפור במהלך מבצע סיני, כיצד סבתי ומשפחתה נאלצו לרדת לחפירות בביתה של אמה. אני מאחל לסבתי הרבה אושר ובריאות, שנמשיך לשמוע את סיפוריה המרתקים לעוד שנים רבות, שהיא תמשיך ללוות אותי לאורך דרכי בחיים עם עצותיה ורעיונותיה ושתמשיך תמיד להיות כעזר לנגדי. שנמשיך לשמור על הקשר החזק בינינו ובשיחותנו היומיות.

סבתא ליאורה: שגיא החמוד הוא הנכד הראשון שלנו, הקשר בינינו התחיל כבר מיום הולדתו. מינקות עשיתי עבורו הרבה דברים: לקחנו אותו אלינו, טיפלנו בו, טיילנו הרבה איתו. הוא בא אלינו ושמרנו עליו כשההורים נסעו. משגדל ועד היום – סבא יוסי ואני אוהבים לשוחח איתו על דברים ונושאים שונים, להתייעץ ולהיעזר בו וגם שיחות לעומק הרגשות, וכך סיפרתי לו על ילדותי, על ההורים והסבים והסבתות שלי. המפגשים שלנו לצורך התיעוד היו מרתקים ומרגשים עבורי, אני הרגשתי כך גם עבור שגיא. שגיא התעניין, שאל שאלות לעניין וגילה סקרנות. אני חושבת שאם קודם היה קשר בינינו, הרי שעתה הוא גבר והפך לאף יותר חזק. אני מאחלת לשגיא שיצליח בלימודים ובחברה. אני מרגישה שיש לו הרבה מה לתרום ושהוא יעשה חיל בעתיד. שגיא החמוד והאהוב, המשך כך: בחריצות ובסקרנות, תרחיב אופקים וידע והעתיד יאיר אליך פנים. בהצלחה.