מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמל ברר, תלמידת כיתה ה בבית הספר שמרית בנתניה. במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" שמטרתה להכיר לילדים את עבר המשפחה ולחזק את הקשר בין הילדים לסבים ולסבתות שלהם, בחרתי להשוות בין מה שקרה למשפחתי בעבר לבין החיים שלנו היום. בצורת החיים, בנושאים שעניינו ומעניינים אותנו, מה דומה ומה שונה ביננו, מה מאפיין אותנו ומה עובר מדור לדור?

לשמחתי סבתא רבתא שלי, נטי – חגגה השנה את יום הולדתה ה- 100 ואני מגישה לכבודה את סיפור התיעוד הזה, יחד עם סבתי שולה שמידק.

אני כותבת את סיפורה של סבאת רבתא נטי

סבתא נטי נולדה בגרמניה, בעיר ברלין, בשנת 1922 ב-2 למרץ. היא גדלה במשפחה דתית ולמדה בבית ספר יהודי לבנות. כשהייתה בכיתה ח' עלו הנאצים לשלטון ואסרו על יהודים ללמוד בביה"ס. היא המשיכה ללכת לתנועת הנוער "בני עקיבא" ושם שיפרה את השפה העברית שאותה למדה בבית הספר מכיתה א, שרה שירים עבריים וכל מה שקשור באהבת ארץ ישראל (ציונות). את הסיפור שלה שמעתי ממנה ומסבתא שלי. אני מצטטת פה את השיחה שהייתה בינינו.

סבתא בצעירותה

כרמל: אני יודעת שלא נולדת בישראל, מתי עזבת את גרמניה ולמה?

סבתא רבתא נטי: "גדלתי עם הורי ואחותי בברלין בתקופה שלאחר עליית הנאצים לשלטון. בחודשים האחרונים של שנת 1939 הרגשנו כבר יותר אנטישמיות. היו פגיעות ביהודים. אבי עזב את הבית למקום מסתור, אצל מכרים גויים, כי היו כבר הנחיות לגרש את כל הגברים, הנתינים הפולניים, מגרמניה. בתאריך 9.11.1938 התחילו פרעות ברחובות. חששנו מאוד שיתנכלו לנו ולכן ברחנו מהבית במהירות. לאבי הייתה חנות למכירת עופות ומאוחר יותר גם גלידה כשרה, בקומה הראשונה של ביתנו.

אנחנו הסתרנו כמה דברי ערך כמו: פמוטים מיוחדים, שזרקנו מעל תנור גבוה. כאשר נסענו ברכבת לקרובי המשפחה שלנו בחלק אחר של ברלין, שהיו בעלי אזרחות אנגלית, למצוא אצלם מקלט. כשהגענו אליהם – ביקשתי מבן דודי שחזר אז מאנגליה, שיצטרף אלי לחלץ את זוג הפמוטים ואת כל התעודות והפספורטים הפולניים שלנו. מכיוון שלא נראינו יהודים, העזנו לחזור לבית משפחתי, כדי לקחת את הדברים.

כאשר הגענו לרחוב שלנו – הרחוב היה מלא בנאצים, שעברו מדלת לדלת ופרצו לדירות ולחנויות. שנינו נעמדנו ממול לחנות של אבי וראינו את חבורת הנאצים עולים במדרגות לכיוון הדירה שלנו. לפתע הם הסתובבו לרחוב והמשיכו בהרס חנויות אחרות ברחוב. אני חושבת ששכנינו הגויים אמרו להם שאנחנו כבר עזבנו את הבית. ברחוב שבו גרנו היו הרבה יהודים. המון בתי מדרש ובתי כנסת. הנאצים פרצו אליהם, זרקו את ספרי הקודש מהחלונות והרחוב היה מלא שברי זכוכית וספרי תורה קרועים.

לילה זה ידוע כ"ליל הבדולח", בשל כל הזכוכיות המנופצות של מנורות קריסטל מפוארות שהושלכו מהחלונות אל הכביש. לאחר שהם התרחקו נכנסנו לבניין דרך שער צדדי, מאחורי החנות. השארנו את הדירה חשוכה, לקחנו את הפספורטים והפמוטים וחזרנו אל משפחתנו במקום המחבוא. לאחר כמה שבועות חזרנו הביתה ולאחר שלושה חודשים, ב – 20.2.1939 עליתי לארץ. הוריי היגרו לקנדה באונייה האחרונה שהצליחה לצאת מגרמניה. את הפמוטים הם לקחו איתם לקנדה ואחרי מות אמי קיבלתי אני את הפמוטים.

אלו הפמוטים שנמצאים כעת בארץ עם סבתי

כרמל: האם תוכלי לספר לי על השמלה של אחותך?

סבתא רבתא נטי: "כן! בשמחה. בתמונה זו אני ואחותי לובשות שמלות רקומות, שאותן רקמה דודתי (אחות אמי) כשהיינו קטנות. את שמלת אחותי נהגתי ללבוש כחולצה, כשגדלתי. לצערי דודתי, ארנה, מתה בשואה ביחד עם בעלה ושלושת ילדיהם. המזכרת היחידה שאותה הבאתי לארץ היא החולצה הזאת והיא יקרה מאוד לליבי. החולצה הזו עוברת במשפחתנו מדור לדור. בתי שולה קיבלה אותה, הלבישה בה את נכדתי עדי ועכשיו היא הגיעה אליך, כרמל".

כרמל: איך הכרת את סבא רבא שלי ז"ל – סבא איצי?

סבתא רבתא נטי: "כשסיימתי את בית הספר התיכון בירושלים, בו למדתי תפירה, עבדתי בבית מלאכה של תופרות. שם עבדו גם שתי עולות חדשות מהונגריה. התחברנו מאוד והן הכירו לי את אחיהן. התאהבנו והתחתנו זמן קצר לאחר מכן.

'אהבנו מאז ומתמיד את העיר ירושלים. אני הגעתי אליה בגיל 17 וגרתי בביתם של סבי וסבתי, שהגיעו לארץ עוד לפני בואי. בעלי ביקש לחיות רק בירושלים כי כל חייו בגלות הוא התפלל: "לשנה הבאה בירושלים" ותמיד ציפה להגיע אליה. זה תמיד היה חלום של שנינו. הייתה לנו חנות מכולת מפורסמת בעיר.

נולדו לנו שני בנים ובת. שהביאו לנו עשרה נכדים ו- 34 נינים.

סבתא רבתא עם סבא רבא

במפגש השני של התוכנית "הקשר הרב דורי", קיבלנו שאלון שעל פיו התבקשתי לנחש מה הפריט הכי יקר לליבה של סבתא שולה. צדקתי כשאמרתי "תמונה רקומה ענקית" התלויה בפינת האוכל בביתם, היא החפץ שאליו היא הכי קשורה.

סבתי שולה מאוד אוהבת לרקום וביקשתי ממנה ללמד אותי את האומנות הזו. זוהי תמונה שרקמה סבתי ליום ההולדת ה65 של אמה – סבתא רבתא שלי, נטי.

הרקמה האהובה על סבתא

כאן אני רוקמת ומרגישה קווי דמיון ביני ובין סבתא

בנוסף, כשחקרנו את התחביבים והכישרונות המשותפים לנו, גילינו שאנחנו דומות בדבר נוסף:  סבתא מספרת לי על אהבתה לתנועת הנוער "הצופים" שבה בילתה את שנות ילדותה, עד שירותה הצבאי בנח"ל. גם אני חברה "בצופים". אני נהנית שם מהפעולות, בעיקר מהטיולים והמחנות. סבתא שמרה עד היום מחברת שלה מפעילותה בצופים, שבה היא מראה את כל סוגי הקשרים, על ידי חוטים שהדביקה בתוכה:

אני רואה דמיון ביני לבין סבתא שלי גם באהבתנו לפעילות גופנית בספורט ובמחול. שתינו קשורות ללהקות מחול. עכשיו אני רוקדת בלהקת המחול הייצוגית: "חבצלות – נתניה", שאותה מנהלת סבתא שולה. בצעירותה, הייתה רקדנית ב"להקת ירושלים למחול בן זמננו". שתינו אוהבות מאוד להופיע.

עד היום ישנם משחקי חברה שמשותפים לדור שלה וגם לשלי. ביניהם משחקי חוטים כמו: "סבתא סורגת", קפיצות בחבל ובגומי. סבתא גדלה בירושלים ואהבה לשחק בחוץ, ברחוב, כמוני.

נהניתי מאוד מהכנת התיעוד. הכרתי את ההיסטוריה המשפחתית של סבתא רבתא נטי, של סבתא שולה וביליתי זמן של כיף איתן. למדתי מה משותף ביננו וגיליתי שיש לנו תחביבים משותפים. בחרתי בשם "החוט המקשר" כי בעבודה שלנו התמקדנו במשחקים ותחביבים הקשורים בחוטים, מהחולצה הרקומה של סבתא רבא ועד לעבודות הרקמה שלנו היום. החוט המקשר מדבר גם על חוטי האהבה לארץ שהביאו את סבתא רבתא לכאן, ועל חוטי האהבה בתוך המשפחה.

תמונות נבחרות של סבתא רבתא – הווה ועבר

הזוית האישית

כרמל: במהלך התוכנית הקשר הרב דורי למדתי את ההיסטוריה של המשפחה. גיליתי על סבתא שלי דברים חדשים ונהניתי להיפגש עם הדרוזים וללמוד על המגזר הדרוזי במסגרת הפעילויות.

סבתא שולה: הייתה זו חוויה מיוחדת לנו ולנכדינו להתבונן יחדיו בחוויות הילדות והנעורים שלנו. המפגשים יצרו חוויות חדשות ומעניינות עבור שני הצדדים. העברנו סיפורים שמסייעים בשימור המורשת המשפחתית, כאלו שיוצרים ייחודיות המועברת מדור לדור ונותנים לנכדינו נקודת מבט רחבה יותר על המשפחה. במסגרת תכנית זו מימשנו את תפקידנו כסבתות וסבים בחיזוק הדימוי העצמי, הבטחון ויכולת ההבעה של נכדנו. הילדים עברו חוויה מרגשת ומרחיבת אופקים וכולנו שמחנו ביחד האחד למען השני.