מאגר סיפורי מורשת

אני אודי לוי, יליד 1948 מנווה חיים חדרה, ישראל.

אני בן למשפחה ילידת גרמניה מהעיר ליגניץ. סבא וסבתא שלי ניצלו ממחנה ההשמדה בוכנוואלד והגיעו לחדרה בשנת 1939. אבא שלי ואחיו הוברחו על ידי תנועת הנוער והחלוץ, הוחבאו בעיר נירנברג ועלו בשנת 1940 בדרך לא לגאלית לארץ והגיעו להתאחד עם הוריהם בחדרה.

איך בעצם ניצלה משפחתי ממחנה ההשמדה בוכנוואלד?

סבא שלי, קדיש (קארל) לוי היה שופט כדורגל בליגה הגרמנית. באיגוד השופטים היה לסבא חבר בשם "שטרייקארט" שלימים הפך להיות קצין באס אס.

אח של אבא שלי, יצחק (פליקס), היה בעל חזות גרמנית, בלונדיני עם עיניים כחולות שלא פחד להסתובב ברחובות בהם על היהודים נאסר להסתובב, הלך להודיע לשטרייקארט שחבר שלו (סבא שלי), נלקח למחנה ההשמדה בוכנוואלד וביקש ממנו לעזור לשחרר את סבא. כמה ימים אחרי זה קיבלו סבא וסבתא ניירות הגירה והורשו לעזוב את גרמניה ולצאת לפלשתינה.

אימא שלי נולדה בליגניץ בגרמניה, באותה עיר שבה נולד אבא שלי. היא הגיעה לארץ, לחדרה, עם הוריה וחמשת אחיה בשנת 1934 בהיותה בת שש.

באחד הימים, אבא שלי מגלה שבן כיתה שלו מהעיר ליגניץ חי עם משפחתו בחדרה והחליט ללכת לבקר אותו. בבית נמצאת גם האחות הצעירה של בן הכיתה שלו ולימים הפכו להיות זוג ואלו ההורים שלי, צבי (היינץ) ואראלה (אלה):

כשאימא שלי הייתה בת 20 אני באתי לאוויר העולם.

אבא שלי ואחיו התגייסו אחרי הגעתם לצבא הבריטי ששלט אז בארץ, וסבא שלי מצא עיסוק בדמות חנות לממכר לחם בשכונה. אני כילד זוכר איך הייתי עוזר לסבא בחנות ובימי שישי מפזר את החלות לשבת בין בתי השכנים, ריח הלחם נשמר באפי למשך כל חיי כמו גם המאפים והבייגלעך המסורתיים שמקורם בגרמניה.

בשכונת נווה חיים בחדרה גרו מספר משפחות שהגיעו מגרמניה ונקראו "ייקים". כל משפחות הייקים היו מיודדות ונהגו להיפגש באופן קבוע ולדבר בשפת האם שלהם, גרמנית. אחת המשפחות, משפחת פרוייליך, גרה בשכנות אלינו. האבא היה צבע שנהג לצבוע את בתי כל המשפחות בשכונה באותו סגנון (פרחים גזורים בתוך שבלונות) רק בצבעים שונים.

למשפחת פרוייליך היה בן בשם דוד וכולם כינו אותו "בובי". בובי היה חבר ילדות שלי, נהגנו לשחק ביחד, להיפגש בדרך קבע. כשחגגתי את יום הולדתי החמישי קיבלתי מבובי מתנה אותה שמרתי עד היום ואני כבר בן 73: ספר תורה מזערי בפרוכת משי ובקופסא מעוטרת ובתוכה הקדשה חמה כמו גם תמונות שצולמו על ידי צלם שהסתובב בין בתי השכונה ונהג לצלם ילדים בפוזות חגיגיות שונות.

במשך כל חיי הבוגרים חיפשתי את בובי פרוייליך כי הקשר מאז הילדות נותק לימים, ורציתי מאוד לדעת מה עלה בגורלו ובגורל משפחתו. לימים פגשתי באקראי אישה בת גילי שניהלתי איתה שיחה אודות העבר שלנו, איך שהוא עלה שמו של בובי פרוייליך שאותו אני מחפש, האישה הביטה אלי בעצב וסיפרה לי שהיא הכירה אותו כי עבדו יחד במשרד המשפטים אך לצערה הרב הוא נפטר לפני שלושה חודשים.

כמה התעצבתי שאיחרתי את המועד ולא זכיתי לסגור את המעגל, לפחות נשמרה לי המזכרת ממנו.

בובי פרוייליך

המתנה שנשארה לי כמזכרת מבובי פרוייליך

כשהייתי בן 22 נישאתי לשוש, בת למשפחה ניצולת שואה מפולין, כיום אני בפנסיה גר ברעננה עם שוש. יש לנו שלושה ילדים, שישה נכדים וממש לאחרונה הצטרף למשפחה הנין הראשון.

הזוית האישית

למדתי רבות מתכנית הקשר הרב דורי, בה השתתפתי במסגרת מעורבות אישית. היה לי מאוד מעניין ומאוד משמעותי, כי זו פעם ראשונה ששמעתי על הדברים שכתבתי על סבא שלי והייתי מסוקרנת מאוד מכל מה שסבי שיתף בתיעוד.