מאגר סיפורי מורשת

שמי רותם כהן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי ציפי. סבתי, ציפי מחלוף נולדה לבית משפחת עקיבה, בשנת 1956, בעיר חלב שבסורייה. היא סיפרה לי על משפחתה ועל ילדותה בסוריה ובמיוחד הסיפור המעניין על הבריחה שלהם מסוריה.

הסיפור הרע בדרך לבית הספר

סבתא שלי סיפרה לי כשהיא הייתה בת שש, באותה תקופה הייתה אנטישמיות קשה כלפי היהודים בסוריה. באחד הימים כשהיא הלכה בדרכה לבית הספר, בדרך ארבו לה כמה ילדים ערביים. הילדים הדליקו אש בגפרורים וניסו לשרוף לסבתא את השיער. סבתא שלי צעקה חזק ובגלל הצעקות והצרחות שלה, למזלה, המורה שמע אותה,  הוא רץ אליה וגירש את הילדים – אבל השיער של סבתא שלי נישרף.

סבתא ציפי מספרת על היציאה מסוריה

"לאחר המקרה הקשה שהיה, אבי החליט שאנחנו צריכים לעזוב את סוריה ולהגיע לארץ ישראל. אבי החל בשיחות עם משתף פעולה, נציג של הסוכנות היהודית והתייעץ עמו: כיצד איך לצאת מסוריה ולהגיע לארץ ישראל? אחרי השיחה עם המשת"פ, הוחלט לברוח לארץ ישראל.

ניסיון בריחה ראשון

אנחנו משפחה גדולה. הורים ושמונה ילדים, החלטנו לברוח מסוריה, כמובן בסתר, מה שהיה מאוד קשה עם משפחה גדולה שכזו. אבי קבע עם המבריח לצאת מסוריה. הם קבעו שהוא יחכה לנו בשעה 22:00 בלילה.

הגענו למקום ורכב חיכה לנו. בטעות הרכב חנה קרוב לתחנת המשטרה. השוטרים שהיו במקום שאלו: "מה אתם עושים בשעה זו באוטו עם ילדים קטנים!?" ואבי ענה שהילדים רוצים ללכת לקולנוע. אבי פנה אלינו בכעס, הוא רצה  שנתחיל לבכות… וכך היה. השוטר פשוט ביקש מאבי להסתלק הביתה, וכך חזרנו הביתה – הבריחה לא יצאה אל הפועל.

ניסיון בריחה שני

המבריח היה בקשר עם אבי ונקבע תאריך חדש לבריחה מסוריה. שוב, אחרי מספר ימים יצאנו מהבית כל המשפחה והפעם נקבע מקום חדש. נכנסנו למונית ונסענו לגבול טורקיה שם חיכה לנו משת"פ נוסף. יצאנו מהמונית והתחלנו  בהליכה ברגל.

הלכנו איתו יחד בהרים, זה היה לילה קר מאוד. אני נפלתי בדרך והדרדרתי במדרון למטה, מהנפילה, שברתי את האף. מאחר והיינו באזור הגבול בין סוריה לטורקיה, פחדנו מאוד, שהטורקים או הסורים יתפסו אותנו, בעת הבריחה שלנו. במשך כשמונה שעות, הלכנו במסע לגבול טורקיה, עד שהגענו לגבול טורקיה, שם חיכו לנו מספר אנשים מהמוסד הישראלי – הצלחנו לעבור את הגבול. משם הם לקחו אותנו לבית מלון בטורקיה. בבית המלון חיכינו עד שיהיה אפשר לטוס לארץ.

הבריחה לישראל בשנת 1965, לילדה בת תשע, הייתה חוויה שלא אשכח לעולם. והיום אנחנו  חיים פה בישראל, פה בנינו את ביתנו ומשפחותינו ופה נולדו נכדינו.

 מאלבום התמונות שלי עם סבתא כשהייתי קטנה

יום כייף עם סבתא שלי

אני וסבתא בשער בית הספר שלי – בן גוריון בכפר-סבא

הזוית האישית

סבתא ציפי: החוויה הייתה מעניינת מרגשת ומחברת בין הנכדה לסבתא התכנית והמפגשים מאפשרים היכרות נוספת עם הנכדה שלי, להכיר אותה יותר טוב, מה שקירב בינינו מאוד. למדתי הרבה על רותם, במפגש, דברים  שלא ידעתי עליה ואשמח להמשיך בקשר הזה ובמפגשים נוספים.

הנכדה רותם: לי החוויה הייתה מעניינת, היא מחברת אותי לסבתא יותר ממה שהיינו פעם. עכשיו אני יודעת דברים שלא ידעתי עליה פעם ואני יודעת שגם לשמוע סיפורים של סבתא זה מעניין.