מאגר סיפורי מורשת

שמי בנימין ברומברג, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית. סבתא רבתא שלי מספרת ברוסית וזה התרגום שלי בעברית:

"שמי מניה ריקברג, נולדתי ב30 לאוגוסט 1931 בקייב שבאוקראינה. חייתי בנחת עם אחותי ראיה, אימא פרידה ואבא אייזיק עד שבשנת 1941 פרצה מלחמת העולם השנייה. וכשהתחילה המלחמה, הודיעו לאבא שלי שהוא צריך ללכת לחזית להילחם. יום למחרת מוקדם בבוקר הוא חיבק אותי ואת אחותי ונפרד מאיתנו ואת אמי חיבק ואמר לה: "פרידה בבקשה תגדלי את הבנות שלי כדי שכשאני אחזור הן יהיו בריאות ומאושרות" ועזב. מאז לא ראינו אותו יותר, מכיוון שנהרג בחזית.

אח של אימא שלי הודיע לנו שהגרמנים משתלטים על יותר ויותר מקומות באירופה ושהם הורגים יהודים אז החלטנו לברוח. ברחנו עם ספינה לדנפרופטרובסק, זו עיר באוקראינה. לספינה הייתה קשורה מעבורת מלאה בחיילים פצועים. הגענו עם הספינה לשם ופגשנו שם את אימא של אבי, הלכנו לבית האחיות של סבתא שלי. סבתא שלי עזרה לנו להעביר את הדברים שלנו לשם בסדינים כי לא היה אפשר להשיג מזוודות. הכל היה בסדר, אבל הגרמנים החלו להתקרב אלינו והיה צריך לברוח שוב. הלכנו לתחנת רכבת ופשוט עלינו על הרכבת הראשונה שהייתה מבלי לדעת לאן נגיע. בסופו של דבר הגענו לאזור ברוסיה בשם Krasnodarskij kray. 

הגענו ביולי, הכל היה ירוק ויפה, זה היה אזור של עשירים. היה המון שפע של פירות וירקות ומאכלים אבל היה מחסור במלח. אז הלכנו למסעדה ואמי אמרה שצריך לקחת את המלח, אז שפכנו את כל המלח מהמלחייה למפית ולקחנו אותה. כעבור כמה זמן שחיינו שם הגרמנים שוב התקרבו ושוב היינו צריכים לברוח. הלכנו לתחנת הרכבת ולא היו רכבות ואיזה אישה אמרה לנו ששם המשפחה של המנהל הוא סטרדוב, זה היה השם שלי לפני שהתחתנתי. אז הלכנו אליו ואמרנו לו שאנחנו קרובי משפחה ואימא שלי סיפרה איך שלחו את אבא שלי לחזית ואנחנו צריכים רכבת, לא משנה לאן. המנהל סידר לנו רכבת לסמרקנד שבאוזבקיסטן. כשהגענו לאוזבקיסטן, אימא השאירה אותנו בתחנת הרכבת. באותו זמן, נשארנו לשמור על הדברים שלנו וישבו שם עוד הרבה אנשים, הם ישנו. אז ראיתי מישהו עם סכין שחותך שק וגונב ממנו את הבגדים וצעקתי לגברת שגונבים לה בגדים. הגנב ברח ואז אמרו לי לא לעשות את זה יותר, כי הגנב היה יכול להרוג אותי.

סבתא רבתא מניה בילדותה

אימא שלי פגשה חברת ילדות שלה והיא עזרה לנו למצוא דירה. בדירה הייתה עוד משפחה, אימא וילדות, התחברתי לילדה שם שהייתה בגילי. יום אחד אימא שלי הוציאה נעליים כדי למכור אותם, ושמתי לב שהנעליים נעלמו. חשדתי בילדות האלה, אז עבדתי עליהן והמצאתי סיפור שאימא שלי הזמינה משטרה כדי למצוא את הנעליים והן נבהלו. יצאתי מהחדר, וכשחזרתי הנעליים חזרו למקומם. עוד סיפור שקרה לי שם הוא, כשהייתי בחוץ עם חברות באה אישה שביקשה מאיתנו צעיפים כדי שהיא תשים בהם צעצועים ותחזיר לנו. אני חשדתי בה, לכן לא הבאתי לה והתברר שצדקתי – כי היא הייתה גנבת ולא חזרה.

כששמענו שנגמרה המלחמה חזרנו לקייב והתברר שהשתלטו אנשים על הדירה שלנו ולא הסכימו לעזוב ואפילו רדפו אחרינו עם גרזן. היינו צריכים לגור ברחוב כמה ימים עד שאמי הלכה לעירייה. העירייה הוציאה אותם מהדירה והחזירה את הדירה שלנו.

עליתי לארץ בשנת 1991 כאשר הייתי סבתא, ביחד עם כל המשפחה לבת ים, ומאז אני חיה שם ומאוד אוהבת את ישראל. 

הזוית האישית

הריאיון היה לי מאוד קשה מבחינה נפשית מכיוון שסבתא רבתא שלי סיפרה דברים נוראיים על חייה בזמן מלחמת העולם השנייה ואיך היא הייתה צריכה לשרוד כל יום. אבל אני חושב שזה מאוד חשוב שעשיתי את הריאיון מכיוון שככה הסיפור החשוב הזה לא ייעלם ויהיה שמור לעד