מאגר סיפורי מורשת

שמי פאני אוחיון נולדתי ב1948 בקזבלנקה שבמרוקו.

ב1963 בהיותי כבת חמש עשרה, עלינו מקזבלנקה עם ההורים ועוד תשעה אחים,.

לא היה לנו טוב במרוקו ורצינו לעלות לארץ הקודש, עם שאר היהודים. ברחנו באחת בלילה ממרוקו, ארזנו את כל הדברים שלנו, ומיהרנו לצאת. טסנו ממרוקו לצרפת במטוס, ומצרפת שטנו לישראל בספינת שנקראה לה פמילייה והגענו ארצה.

לפני שעליתי לארץ למדתי בבית ספר יהודי ועשיתי בייביסיטר לילדים של המורה שלי. במרוקו כשאני וחברותיי היינו יוצאות לשחק במשחקים כמו, חמש אבנים הולה הופ וקפיצה בחבל, הערבים היו באים ומפריעים לנו. לא נהנינו במרוקו והיה לנו קשה, לכן שמחנו לעזוב.

כשהגענו שלחו אותנו למגדל העמק, לשכונה עם הרבה עולים. התגוררנו בבית קטן תשע נפשות ב שני חדרים קטנים. ולאט לאט התחלתי ללמוד עברית. אחותי הגדולה נשארה במרוקו עם הילדים שלה, ועלתה ארצה יותר מאוחר. כנערה הייתי צריכה לעבוד כל יום במפעל נעליים בחיפה,  זה היה קשה אבל זה היה הרבה פחות קשה ממרוקו.

בגיל תשע עשרה התחתנתי עם סבא יוסף, ונכנסתי להריון עם בתי הבכורה. לא היו תנאים ממש טובים לתינוקת, סבא הרוויח כסף במספנות שהוא עבד, אבל גרנו בבקתה ישנה מעץ, כי לא היו בתים חדשים פעם.

יום אחד קרה לנו אסון, משהו על הגז נשרף, וכל הבקתה עלתה באש. אני וסבא יצאנו מהר מהבקתה, והיינו חייבים לעבור לבית אחר. כעבור שנה  נולדה בתי הבכורה מגי. בהמשך ילדתי עוד שבעה ילדים חוץ מדודה מגי,  חמש בנות ושני בנים, כשהבת הכי צעירה שלי נולדה (אמא שלך) כולם כבר התחתנו, אז עברנו לבית יותר חדש ורשמתי אותה לבית הספר באזור מגורינו החדש.

הזווית האישית

שילת: היה מאוד כיף לעבוד עם סבתא שלי, אני לא הרבה מבקרת אותה לצערי, וכשהיא סיפרה לי את הסיפור היא צחקה, והיה מאוד כיף לראות אותה. היא אפילו קצת בכתה, ואני ממש הרגשתי שזה קירב בינינו. היא לא יכלה לבוא לרוב המפגשים של קשר הרב דורי אבל זאת חוויה בלתי נשכחת בשבילי. אני חושבת שזאת הייתה חוויה שהיה חשוב שתהיה לי, וזה ממש מזל שהיתה לי את ההזדמנות לעשות את זה עם סבתא שלי.