מאגר סיפורי מורשת

שמי זיוה גודמן, אני משתתפת שתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

נולדתי בתל אביב בשנת 1934. הוריי קראו לי זיוה על שם שתי הסבתות, סבתא ז'ני וסבתא שיינה. אני זוכרת לטובה את בית הספר היסודי, "בית חינוך לילדי העובדים", ואת "תיכון חדש" שבהם למדתי. אחרי סיום התיכון, למדתי באקדמיה למוזיקה בתל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים, ולימדתי באוניברסיטת תל אביב.

עם תום מלחמת העולם השנייה החל מאבק של היישוב היהודי בארץ ישראל נגד השלטון הבריטי להעלאת פליטי השואה לארץ והקמת מדינה יהודית. בתקופה הזאת בלטה פעילות המחתרות: ההגנה, האצ"ל והלחי. הפעילות לא הייתה חוקית, כמובן. כשהייתי בכיתה ח' נשלחנו ערב אחד על ידי תנועת הנוער להדביק כרוזים של "ההגנה" ברחובות תל אביב. היינו חולייה של שלושה ילדים בני 13-14 עם דלי דבק, מברשת וכרוזים. היה חשוך, הדבקנו כרוזים בשמחה. לפתע, ברחוב יהודה הלוי, עצר לידינו טנדר של המשטרה הבריטית. יצא שוטר בריטי, במקרה יהודי דובר עברית, החרים את הכרוזים והדבק והורה לנו לעלות על הטנדר בדרך למעצר. בעודנו יושבים בטנדר מבוהלים, נעמד השוטר ליד תא הנהג הפתוח והתקשר לתחנה.

המקום שבו נעצרנו היה בסביבת מגוריי והכרתי היטב את המעברים בין החצרות. לפתע צץ בי רעיון: "בואו נברח", אמרתי, ושלושתנו קפצנו מן הטנדר ופתחנו בריצה. "עצרו, עצרו" צעק השוטר. הגברנו את ריצתנו, "עצרו, אני יורה!" , המשכנו לרוץ. מאחורינו שמענו ירייה באוויר. "בואו, בואו, דרך כאן!" והראיתי להם מעבר דרך חצרות לרחוב לילינבלום.

איזו הקלה! הבית שלי היה ממש קרוב. "כאן אני גרה", אמרתי לחבריי, "לכו הביתה". עליתי את כל המדרגות בריצה. כל כך שמחתי להיות בבית שלי…

בילדותי הייתה תחושה שכולנו לוקחים חלק במאבק להשגת מטרותינו נקראנו "הישוב היהודי בארץ ישראל" או בקיצור "הישוב". בשבילנו הילדים זו הייתה התרגשות גדולה שהיה בה גם שמץ של הרפתקה.

הזוית האישית

סבתא זיוה: הייתה לי חוויה נעימה מאוד: המפגש עם נועה, נכדתי, ההזדמנות להעלות זיכרונות באווירה מחויכת של מפגש סביםסבתות עם נכדיהם.

הנכדה נועה: היה לי כיף ומסקרן בתכנית, גיליתי המון דברים שלא ידעתי קודם. היה לי כיף גם להיות עם סבתא יותר מבדרך כלל.