מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

אמא שלי שמה טיבל (טובה) אופשטיין מעיירה מזריץ פגשה את אבי אהרון אלטרקוף (בארץ אלתר). גרנו בסלווטה בבית שעבר מדור לדור במשפחה של אבי. אחרי כמה שנים נסענו לוילנה ודרך פולין הגענו לארץ ב1959.

בארץ הייתי בקיבוץ "לוחמי הגטאות". כעבור שנתיים עברתי לגור עם הוריי בבתים. התגייסתי לצבא ושירתתי בבתי משפט בשכם, ג'נין, טול כרם ועזה. אחרי צבא פגשתי את מיכאל ארדמן שהגיע מאורוגוואי והתחתנו בחתונה גדולה ומפוארת כי אבא שלו היה ראש הקהילה היהודית של אורוגוואי. נולדו לנו שתי בנות חסיה ומיכל. למיכל שלושה בנים עידו, עמית ומיכאל שבזכותו הגעתי לתכנית הקשר הרב דורי לספר סיפור.

תמות נפשי עם פלישתים

כששירתתי בעזה קיבלתי חופשה לצאת הביתה. באותה תקופה לא הייתה תחבורה ציבורית מעזה לארץ ונאלצנו לנסוע בטרמפים. כאשר אני עומדת על הכביש ועוצרת סוף סוף מכונית אני פותחת את דלת ובפנים יושבים חמישה גברים ערביים.

מה לעשות? מצד אחד אני פוחדת ומצד שני אני לא רוצה להעליב אותם.

החלטתי תמות נפשי עם פלישתים ונכנסתי לאוטו. בנוסף על רצפת הרכב היו שקים של דגים וסירחון. ידעתי כי הדרך לכיוון תל אביב ישר כל הזמן ופתאום הרכב פונה ימינה. נכנסתי לחרדה אבל לא רציתי להראות להם. שאלתי אותם לאן אתם נוסעים הם אמרו אל תדאגי עצרו במשטח פתוח יצאו מהאוטו והתווכחו ביניהם בערבית. כעבור כמה דקות חזרו והמשכנו לנסוע לכיוון תל אביב הגענו לשוק הכרמל. הם הוציאו שלושה דגים ענקיים ונתנו לי מתנה.

המתנה ריגשה אותי והבנתי שאפשר למצוא דרך לשלום בין שכנינו הערביים לבינינו.

הזוית האישית

סבתא אניה: הסיפור היה מרגש וגרם לי שיהיה בינינו קשר חם יותר.

הנכד מיכאל: היה לי כייף לשמוע את סבתא ולעבוד איתה.

 אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי