מאגר סיפורי מורשת

שמי דותן מעודה, נולדתי בתאריך 16.6.1978 בישראל, בבית החולים "הלל יפה" שבחדרה. אני ילד שלישי לארבעה אחים: סמדר, דרור ודוד להורים לוי וצילה מעודה. אבא שלי אדם דתי, הוא עלה לארץ ישראל מתימן כשהיה בסך הכל בן חמש.  בשנות השישים, כשאח של אבי (דוד שלי) נולד, חטפו ילדים כחלק מתהליך פרשת ילדי תימן, (שבה לקחו 1050 ילדים ומכרו אותם) ועד היום לא יודעים איפה הוא נמצא.

מאז ילדותו אבא שלי עובד במפעל לצמיגים. אימא שלי נולדה בישראל, בתל אביב. היא נולדה לבית חילוני וכשהכירה את אבי חזרה בתשובה ונעשתה דתיה. בצעירותה עבדה במשרדים בקופת החולים.

גדלתי בפרדס חנה, בבית פרטי, מודרני עם חמישה חדרים. גדלתי בבית דתי, כל בוקר אבי היה הולך לבית הכנסת ובימי שישי ושבת היינו הולכים כולם יחד איתו. השכנים שלנו גידלו חיות כגון: סוסים, חמורים, כבשים, תרנגולים. גרנו במקום בו כולם מכירים את כולם, היינו יחד כל הזמן. אני, אחי, וחברי היינו שטותניקים, היינו גונבים טרקטורונים, ועשינו כל הזמן שטויות ובלגן…

למדתי בבית ספר יסודי "ישורון" בפרדס חנה. הייתי ילד מאוד מופרע, הייתי מפריע בשיעורים ולא לומד, הייתי משתולל הרבה. אני וחברים שלי אפילו הרסנו למנהל את האוטו פעמיים. בכיתות ז' – יב' עברתי לפנימייה "כפר בתיה" שברעננה. זו הייתה חוויה שאני לא אשכח בחיים, גדלנו בצורה עצמאית ולמדנו לעשות את המטלות שלנו בעצמנו. היינו חוזרים הביתה פעם בשבועיים ומבלים את הסוף שבוע עם המשפחה. כמובן שגם שם נשארתי שטותניק ומופרע, אבל היה מדריך אחד, קראו לו ניסים, הוא אף פעם לא התייאש ממני. היה לו אכפת ממני למרות שהייתי מופרע. הוא עודד אותי להתנהג יפה ולהצליח. המקצועות האהובים עליי היו חשמל ואלקטרוניקה. התלבושת האחידה שלנו הייתה חולצה כחולה מכופתרת. הייתי בתנועת הנוער "בני עקיבא". למדתי "ג'ו ג'יטסו". את רוב הזמן הפנוי שלנו היינו מבלים ביחד ברחוב, היינו משחקים בכדור ומטיילים.

התייגסתי למשמר הגבול ועברתי קורס חובש צבאי. כשהתגייסתי, פתאום התבגרתי והייתי רציני יותר. היה לי ממש חשוב להצליח ולהצטיין. אחרי שסיימתי את השירות הצבאי בהצטיינות החליטו לשלוח אותי ליחידת "המסתערבים". מסתערבים הוא כינוי לאנשי כוחות הביטחון המסווים את עצמם כערבים על מנת להיטמע בקרב אוכלוסייה ערבית טיפוסית, בדרך כלל לצורך השגת מטרות ביטחוניות כלשהן. לאחר ההכשרה, כשיצאתי למבצע, כולם חשבו שאני משכיר דירה ברחובות, היחידים שידעו היו המפעילים והמדריכים. הייתי צריך ממש לשנות את כל האופן שבו אני מדבר ומתנהג. במהלך אחד המבצעים נפצעתי מירי אקדח, הרבה מהחברים שלי נפצעו ונפגעו היו אפילו כאלה לא חזרו הביתה.

אחרי שלוש שנים של עבודה ביחידה עזבתי והלכתי לעבוד כסוכן סמוי במשטרת ישראל. עבדתי באזור רמלה ולוד, בחיפוש אחרי אנשים חשובים בשוק השחור. הייתי "מרחרח" בין האנשים, וכותב מה קרה כל יום וכל מה שגיליתי, עד שהיה לי מספיק מידע בשביל להפיל את כולם. במהלך הפעילות הייתי צריך לסחור בסמים. בכל רגע בפעילות היינו בסכנת חיים, היינו בקשר ודיברנו עם אנשים שיש להם דם על הידיים. אחרי שהיה לי מספיק מידע הפללתי 28 סוחרי סמים וכולם הוכנסו לכלא. עם כל המידע שאספתי הייתי צריך ללכת לבית המשפט ולהעיד כנגד הסוחרים.

אחרי הפעילות הזאת לא יכולתי יותר להיות סוכן סמוי או מסתערב מכיוון שגילו מי אני ומה הסיפור כיסוי שלי, ולכך הציעו לי להתגייס למשטרה כבלש ביחידה הארצית ימ"ר שבה היו מטפלים בעבירות רצח, סמים, ארגוני פשיעה ופשע מאורגן, סחיטות ואיומים וכו'. אחרי שנה, שנתיים בערך קודמתי לראש צוות בילוש. אחרי כמה שנים כבר הייתי רכז מודיעין בחדרה ואני עובד בזה עד היום. העבודה שלי היא בעצם לקבל מידע מאזרחים על עבריינים ופושעים ולעצור אותם.

אהבה ומשפחה

אחרי הפעילות כסוכן סמוי, כשהתגייסתי למשטרת ישראל, דקלה, אשתי לעתיד, בדיוק התגייסה למשטרה כשירות הצבאי שלה והכרנו שם, בקורס שוטרים. (דיקלה היא אחותה הקטנה של אימא שלי/הדודה האהובה עליי). הפכנו לחברים ממש קרובים, התחלנו לצאת והתחתנו אחרי שמונה שנים בתאריך 6.6.2007. אחרי שנה מהחתונה נולד לנו הבן הבכור שלנו, עידן, בתאריך 6.4.2008 וכיום הוא בן 14. אחריו נולד לנו הבן האמצעי שלנו, דביר, בתאריך 6.1.2010 וכיום הוא בן 12. חמש שנים אחרי כן נולד לנו הבן הקטן שלנו, הראל, בתאריך 13.1.2015 וכיום הוא בן 7. כיום אנחנו גרים בחדרה, דיקלה עובדת כגרפיקאית וצלמת עצמאית ואני עדיין משרת כרכז מודיעין.

הזוית האישית

שי המתעד: למדתי על דותן הרבה דברים שלא ידעתי קודם. בנוסף לכל החלק של התכנית והתיעוד, בזמן ההכנה צחקנו הרבה וזו הייתה חוויה מהנה.