מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי צביקה פאר ואני סבא של איתי מאור, הבת שלי ענבל פאר היא אימא של איתי. שמי המלא הוא צבי אריה פאר ואני נקראתי על שם סבא שלי שקראו לו גם צבי אריה, הוא נספה בשואה, הוא היה אבא של אבא שלי.

אני נולדתי בתל אביב, הוריי עלו בשנת 1948 אחרי מלחמת העולם השנייה ואנחנו גרנו שנה ביפו. אני נולדתי בשנת 1953 ובשנת 1954, כשהייתי בן שנה, עברנו למקום שנקרא מעוז אביב – זו הייתה שכונה בצפון תל אביב מעבר לירקון שהוקמה בתחילה כשיכון לאנשי צבא קבע. אז לא היו הרבה שכונות מעבר לירקון וזו הייתה אחת מהן, היא קיימת עד היום. מקומה הפיזי באיזור גני התערוכה. גרנו בשכונת מעוז אביב כל שנות ילדותי ונעוריי ואמי התגוררה שם עד לא מזמן.

אימא שלי גידלה אותי כבן יחיד עד שכמה שנים אחרי שנולדתי נולדו שני אחי: אחותי רבקה נולדה ב-1958 וגם היא נקראה על שם סבתא שלי וב-1964 נולד אחי אלי שנקרא על שם אלימלך, אח של אימא שלי.

אבי עלה לארץ ישראל ב 1948, אולי אפילו 1947, לאחר שכל משפחתו נספתה בשואה. הוא הצליח לשרוד בתנאים מאוד קשים. הוא היה בגטאות ובמחנות והוא הצליח להינצל, מכל משפחתו שרדו מעטים. הוא הצליח להגיע לארץ יחד עם דוד שלו והם נשארו בקשרים טובים.

בארץ אבא התגייס לפלמ"ח, הוא הספיק להילחם במלחמת העצמאות ונשאר בצבא קבע. הוא כיהן בתפקיד בכיר בחיל חימוש – סגן מפקד מרכז תחמושת של הצבא. בהמשך עבר מטעם חיל חימוש ליחידת המחשב של הצבא אשר נקראת ממר"ם ולמעשה הוא היה ממקימי יחידת המחשב של הצבא. לא הייתה לו הכשרה בתחום המחשבים, אבל הוא הגיע לזה בכוחות עצמו. הוא בכלל אהב ללמוד והיה מראשוני אנשי המחשבים במדינה. אבי שירת בצבא עד 1967 ואז הוא השתחרר ועבר לעבוד במקום שנקרא "תל רד" וגם שם בשנים הראשונות הוא עסק במחשבים. בתל רד אבי קודם לראש אגף מחשבים ומונה כחבר הנהלה ועוזר למנכ"ל.

אימא שלי נולדה בפולין כמו אבא שלי ועלתה לארץ בשנת 1948. במלחמה היא ברחה לרוסיה יחד עם ההורים שלה ועם אחותה ברוניה, אח נוסף אלימלך לא הספיק לברוח והוא נספה בשואה. גם אצלה רוב המשפחה נספתה בשואה אבל היא עצמה הצליחה ביחד עם אחותה וההורים שלה לשרוד וכולם הגיעו בסופו של דבר למעוז אביב.

אמי היה בהתחלה עקרת בית, אחרי זה היא יצאה לעבוד, היא הייתה סוכנת מכירות בשקם ובעצם מי שהכין אוכל ונתן לנו לאכול כל יום – גם הכינה וגם בישלה – זו סבתא שלי, חנה. באופן כללי היה לנו בית מאוד חם, ההורים שלנו השקיעו בגידולנו, אהבו אותנו, חיבקו אותנו והייתה לנו ילדות מאוד טובה. סבתא וסבא שלי היו דתיים ובהתאם אנחנו שמרנו מסורת, לא לגמרי דתיים אבל שמרנו על אורח חיים מסורתי. היה לנו בית כנסת בשכונה ואני הייתי הולך להתפלל עם סבא שלי. הייתה תקופה שהייתי חובש כיפה, אפילו שלא למדתי בבית ספר דתי. באופן כללי האוכל שלנו היה אוכל מסורתי מבית ההורים שלי, כמו שהיו רגילים לאכול במזרח אירופה, אז היינו אוכלים את המאכלים שמבוססים מאוד על עוף, על דגים ועל תפוחי אדמה ואורז. אני די מהר עמדתי על שלי ולא אהבתי לאכול דגים וגם כל הבשר, אני לא הייתי ממש אכלן גדול, אבל זה מה שהיה בבית. דברים יותר מודרניים – גלידה, קרמבו וכל זה – באותם שנים לא היה כל כך נהוג, אבל במשך הזמן, ככל שגדלתי, למדתי לאכול גם את הדברים האלה. במיוחד פלאפל, מאוד אהבתי פלאפל. אני בכלל אהבתי דברים חריפים, גם עד היום. זה די יוצא דופן במשפחה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית התקיימה בחטיבת הביניים אלדד בנתניה, תשפ"ג 2023, בהנחיית המורה המובילה  נטלי ג'אן.