מאגר סיפורי מורשת

גם סבא שלי היה ילד שם, במרכז הרי אורל, בעיר ברזניקי שברוסיה, בקור מקפיא של אמצע החורף. יותר משנה לפני סיום מלחמת העולם השנייה נולד סבי, דן.קשה לאמור שלידתו היה מעורה משמח פשוט בגלל שלא היה מי שישמח. אמו הייתה לבד בעיר זרה אליה הגיעה יחד עם אביו במנוסתם מחל האירופי של ברית המועצות שנכבשה על ידי הגרמנים. אביו גויס בינתיים לצבא האדום ונלחם איפה שהוא הרחק במערב. סבים וסבתות משני הצדדים נשארו מאחור וגורלם לא נודע. וכך ללא בדיקת חלבון עוברי וסקירת מערכות נולד סבי ב-40 מעלות מתחת לאפס, בבית חולים ללא הסקה וללא מיתות מספיק כדי לאפשר לאמו לנוח לאחר הלידה. תינוק חלש וקטן וחולה מאוד, כמעט והולך למות. אבל כבר אז, כמו היום, היה סבא שלי עקשן מאוד והחליט שלא יתכן שאם כבר הצליח להיוולד לא ימשיך הלאה.

וכך בתנאים שהם לא תנאים, בעזרת טיפול מסור לעין קץ של אמו גדל עד גיל שנה. בגיל שנה שני דברים נפלאים קרו. אבא של סבי חזר מהצבא וכולם חזרו לביתם שבעיר מולדתם של הוריו. פתאום היו למשפחה "קטנה", והכל התחיל להיכנס לסדר הנכון. שנות ילדותו של סבי עברו עליו בנוחות ובאושר. ילד יחיד במשפחה, עטוף בחום ובאהבה של הוריו בשאיפות של אמא יהודייה שיהיה פסנתרן משורר או לפחות דוקטור. הוא היה ילד פלא. בגיל חמש ידע קרוא וכתוב, ניגן על פסנתר ודקלם יצירות משוררים לרוב. וביתר הזמן בילה בקייטנות בקיץ ובהחלקה על הקרח שנוצר על הנהר שזרם בעיר בחורף, ושיחק במשחקים ובצעצועים מופלאים שאביו הביא לו מחו"ל. עוד לא בן שש, וכבר נשלח לבית הספר. אהב ללמוד ושנא לנגן על הפסנתר. לא בגלל המוסיקה חלילה. אלה בגלל הכלב הגדול והרע שהיה נובח עליו בכעס בכל פעם שהיה מגיע למורתו לנגינה. בבוא העת  גויס לתנועת הנוער הסובייטית פיונרים ונשבע להיות אדם ערכי תלמיד טוב ונאמן לתנועה. הדבר הזה הייתה חובה לכל הילדים בגיל בית הספר ומי שלא עשה כך נחשב לחריג. וכך זרמה לה הילדות ללא דאגות, עד אשר קרה משהו בלתי צפוי עבורו והוריו נפרדו. הוא לא זוכר הרבה מהמקרה וגם לא סיפרו לו יותר מדי. הוא רק זוכר שהוא לא הבין איך זה שלילד בן 10 אין אבא, שלכולם יש ורק לו אין. מאותו רגע קיבלו חייו תפנית ושם דבר לא נשאר כמו שהיה. סבא ואמו עברו לעיר הגדולה כדי להיות קרובים יותר לנציגי המשפחה שהתגוררו בה. אמו מעכשיו הייתה צריכה להשקיע את עצמה בעבודה כדי לפרנס את הבית ונעדרה שעות רבות. והוא היה נתון ברשות עצמו וחפשי להחליט על סדר יומו. טבעי אך היה שאותן החלטות לא טעמו את רצון אמו, ולא מעט ערבים  היא בילתה בניסיון לשכנע אותו לחזור לשגרת חייו הקודמים. הניסיונות לא הצליחו ברובם.

המורה לפסנתר כמו הפסנתר עצמו, הקהל ששמע את דקלומיו, הכלב, הצעצועים, כל זה נשאר מאחור.עכשיו היה זמנו נתון למשחקי כדורגל, חוגי ספורט ונגינה… כן נגינה, אבל על כלי נשיפה אותם אהב מאוד. שעות היה משגע את השכנים בתרגולים אך יצא מזה גם משהו טוב… הוא ניגן בתזמורת בית הספר וזכה להערצת בנות  בשל כך, כמו גם יתר חבריו הנגנים. ניגנו בכל המסיבות והיו מאוד מקובלים. מוזר אבל דווקא התקופה הלא קלה ההיא, לימדה אותו הרבה דברים שעזרו לו להסתדר בהמשך וממנה גם למד שהתמודדות עם מצבים לא נעימים יכולה גם לחזק את אופיו של אדם. כך עברו עוד מספר שנים עד אשר אמו קיבלה החלטה ששינתה לחלוטין את חייו – לעזוב את המדינה ולעבור בעקבות המשפחה לפולין. הייתה לה גם כוונה נסתרת אחרת שלא היה מודע לה. גם כך המעבר לארץ זרה היה משבר לא קטן , המאמץ שהושקע בלימוד השפה ,התאקלמות בסביבה זרה, ניסיון לרכוש חברים חדשים והמעבר לבית הספר שבו המנהגים וההתנהגות ובכלל הכל היה שונה. והנה, אחרי שנה וחצי של הסתגלות, אך כשהדברים התחילו להסתדר… פצצה! עולים לישראל!!!

מה פתאום לישראל?! מדינת היהודים? איפה זה? מה זה? מה יעשה שם? מובן שעובדת היותו יהודי הייתה ידועה לו היטב ואם כי בחייו הקודמים הדבר לא קיבל שום ביטוי ואישית לא שינה לו דבר ולא העסיק אותו יותר מדי. בניגוד לאחרים, אולי, לא הרגיש שונה או לא רצוי בין חבריו ולא התייחס ליהדותו משקל רב. אך מעכשיו השתנו הדברים והתחיל להתעניין בנושא, ביקר במועדון יהודי ולמד על היהדות. וכך בהיותו נער בן 16 בבוקרו של ה-9 בספטמבר 1960 עזב את חייו הקודמים שוב, ודרך צ'כיה אוסטריה ,איטליה והים התיכון במשא של כשבועיים הגיע באנייה ששמה "ארצה" לחופי ארץ ישראל והדבר הראשון שראה היה, בתיה הלבנים והבוהקים בשמש של חיפה (אז הם היו עוד לבנים). קשה לעזוב את ביתך אך קשה שבעתיים להחליף את עולמך, את התרבות בה נולדת וגדלת. וזה הוא בדיוק התהליך שעברו מאות אלפים של עולים. הוא קשה וכואב, מפחיד ולא נעים, מלא חששות, שובר הרגלי חיים ומוסכמות ויחד עם זה מלא תקוות חדשות וציפיות לעתיד טוב יותר. ובשל כך, זקוקים אלה שעוברים אותו לתמיכה, עזרה ובעיקר הבנה למורכבותו וגם עידוד . הוא יודע! הוא היה שם. ואת זה הוא מנסה להעביר גם לילדיו ולנכדיו. מתאריך זה נקשרו חייו במדינה אותה הוא אוהב, בה חי ועובד, בה הקים את משפחתו, כמו שנאמר בשיר "כאן נולדו לי ילדיי".

יותר מ-50 שנה עברו מאותו יום ודברים רבים קרו, אך זהו כבר נושא לסיפור אחר…