מאגר סיפורי מורשת

המקום בו סבתי עדנה גדלה היה ירושלים. בילדותה גרה בבית פרטי באזור חילוני בירושלים. האזור שבו גדלה היה ברובו שדות, היו רק בתים בודדים בסביבה. סבתי גדלה במשפחה שבה היו אבא אמא ו-3 ילדים, אביה היה מהנדס קירור, אמה עבדה איתו במשרד של החברה "וגו קירור". בחגים הם היו נפגשים אצל סבא שלה וסבתא שלה, הם היו נוהגים להיפגש עם הדודים ובני הדודים שהיו מגיעים גם מחוץ לירושלים, הם היו יוצאים יחד לפארק או לגינה, בקיץ הם היו נוסעים להתארח אצל במשפחה בתל אביב והם אהבו מאוד ללכת אתם לים. לסבתי עדנה הייתה משפחה מורחבת וגדולה ועד היום כל בני הדודים שלה נפגשים מידי מספר חודשים.

סבתי עדנה, אמא של אבא שלי, נולדה 30 בינואר 1948, כשלושה חודשים לפני הכרזת העצמאות, בעיצומה של מלחמת העצמאות שהחלה בתאריך, 30 בנובמבר 1947 יום אחרי הכרזת האום על חלוקת ארץ ישראל. בגלל הנסיבות הוטל עוצר על ירושלים ואי אפשר היה להגיע לבית החולים "הדסה" על הר הצופים והלידה הייתה בבית חולים " סדובסקי" – בית חולים פרטי קטן במרכז ירושלים שכבר לא קיים שנים רבות.

 

מלחמת העצמאות נמשכה עד 1949, אז נחתמו הסכמי שביתת נשק ולא הסכמי שלום. הוריה של סבתא עדנה גרו במרכז העיר ירושלים שהייתה סמוכה מאד לגבול עם ירדן, חוו בקרבת ביתם את אירוע הפיצוץ במערכת העיתון "פלשתיין פוסט" שהיה ממוקם בבניין הסמוך למקום מגוריהם. כל הזכוכיות בבית התנפצו, העריסה בה ישנה סבתא עדנה הייתה מלאה בשברי זכוכית, סדקים נבקעו בקירות הבית, ובנס לא נפגע איש. בימים שלאחר מכן הם ישנו במקלט הבניין. פיצוץ מכונית התופת היה בראשון לפברואר 1948, יומיים אחרי שסבתי עדנה נולדה. הפיצוץ היה אדיר ונכתב אז בעיתון: "מראה 'רחוב הסולל' היה כלאחר התקפה אוירית". עשרות משפחות נשארו ללא קורת גג שלושה אנשים נהרגו ושלושים נפצעו.

במלחמת סיני סבתא עדנה הייתה בת 8 ומשפחתה גרה בבניין בן 3 קומות המשקיף מחלונותיו למדינת ירדן. אמנם ההיערכות הייתה למלחמה בגבול ישראל מצרים – באזור סיני, אולם היה חשש שהירדנים יצטרפו למערכה ולכן בקשו מתושבי ירושלים להערך ע"י האפלת הדירות כלומר הדבקת נייר או מתיחת בד שחור על חלונות הדירה ולכבות את האורות זמן קצר אחרי שקיעת השמש. בכל ערב היו עוברים אנשי ההגנה האזרחית – הג"א, וצועקים בקול לכבות את האורות. כך היינו יושבים בחושך כל שעות הערב מדליקים נרות כדי לשחק במשחקים או לקרוא ספר. מלחמת סיני הסתיימה ללא התערבות ירדן.

מלחמה נוספת שסבתא עדנה חוותה כנערה הייתה מלחמת ששת הימים. באותו זמן עדנה גרה עם אמה בבית פרטי ומבודד בקרבת בית ספר, ועבדה במשרד התקשורת שממוקם בסמוך מאד לגבול עם ירדן , בקרבת חומות ירושלים. כבר בשבועות שקדמו למלחמה גויסו רבים מצוות העובדים ואלו שנשארו, נקלעו לפתע למצב של מלחמה כשהכדורים שורקים סביב הבניין של משרד התקשורת. ההנחיה שניתנה הייתה להמתין בבניין עד לרגיעה ואז לצאת כל אחד לכיוון ביתו. אוטובוסים לא נסעו, אנשים הלכו ברגל, מחפשים מחסה וכך גם סבתא עדנה צעדה לביתה שהיה מרוחק ממרכז העיר – מקום עבודתה. כשהיא הגיעה הביתה ההנחיות ברדיו היו לרדת למקלטים ולהישאר עד להודעה חדשה. בבית סבתא לא היה מקלט ולכן הם לקחו מעט אוכל שמיכות וטרנזיסטור והלכו לשהות בלילה במקלט בבית הספר הקרוב.

 

בלילה הראשון של המלחמה לא הפסיק הירי, אפילו לא לזמן קצר, ירי מרגמות, טנקים, ורובים והרעש היה מפחיד וההרגשה הייתה שירושלים נכבשת. רק בשעות הלילה המאוחרות דווח ברדיו שישראל היא הכובשת וכי הירדנים נסוגו. בבוקר כשיצאו מהמקלט לא האמינו למראה עיניהם, כוחות הצבא היו כבר רחוקים מהעיר ואפשר היה ללכת בחופשיות. אמנם ההנחיה הייתה עדיין לישון במקלטים ולהמנע מיציאות שלא לצורך אבל האיום על העיר כבר לא היה.

 

מי שהיה בן זוג של סבתא עדנה ולימים בעלה היה חייל במלחמת סיני ובגלל המצב לא היה קשר איתו במשך כחודשיים – לא היו פלאפונים, ומכתבים ודאי שאי אפשר היה לשלוח מהמדבר הלוהט, וסבתא עדנה דאגה מאד והלכה לברר בקצין העיר ברשימות הנופלים והפצועים אם יש מידע כלשהו. כמובן ששמו לא היה ברשימות ורק אחרי שבועות נוספים הוא יצא לחופשה לשמחת המשפחה וסבתא עדנה .במלחמות הבאות – מלחמת יום כיפור סבתא עדנה הייתה אמא לבן – אבא שלי – ובמלחמות הבאות כבר היו לה שנים ושלושה ילדים ואפילו נכדים אולם המלחמות היו רחוקות מהעיר ירושלים והחיים נמשכו כמעט כסדרם.

 

"מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) היא עימות צבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל וחלק ממדינות ערב שניסו למנוע בכוח את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמת מדינה יהודית (לצד מדינה ערבית) בשטח ארץ ישראל המנדטורית". ויקיפדיה

 

תשע"ו