מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה גרייף נולדה בתאריך 21.12.1935 ברומניה, בעיר בקאו, אני סבתא של נעמי, לה סיפרתי את קורותיי.

בית המגורים

גרנו ברחוב ראשי יפה, בשדרה עם עצים, הרחוב היה נמצא בין תחנת הרכבת לרחוב המסחרי של העיר. היה לנו בית בסגנון קרון, עם הרבה חדרים ומרתף. לאורך הבית הייתה חצר עם עצים ופרחים, ובנוסף, היה לנו בוסתן עם עצי פרי.

מלחמת העולם השנייה

בזמן מלחמת העולם השנייה, שאליה הצטרפה רומניה בשנת 1940, כשהתחילה רדיפת היהודים, גרשו אותנו מהבית. אני זוכרת מה קרה, הייתי כבר ילדה בת 5 או 6, ילדה גדולה, הוציאו אותנו מהבית עם עגלה וסוס, לקחנו כמה דברים: שמיכות, כריות ועוד… לקחו אותנו לאיזושהי כנסייה בקצה השני של העיר ואחרי המלחמה חזרנו לבית.

בזמן המלחמה היהודים נדרשו לענוד את הטלאי (כוכב) הצהוב כדי להבדיל את עצמם משאר האוכלוסייה. אני לא יודעת להגיד במספרים או באחוזים, אבל הייתה קהילה יהודית גדולה.

ילדים יהודים לא הלכו לבתי ספר ממלכתיים אז הקהילה היהודית בעיר ארגנה גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון לכל הילדים של הקהילה. חלק מהמורים היו מקצועיים אבל רובם הגדול היו אקדמאים (רופאים, עורכי דין ועיתונאים ) שהתחילו להתעסק בהוראה. בקהילה היו הרב של העיר ואנשים מכובדים, אמידים, סוחרים ועורכי דין. לקהילה היה בניין בן קומה אחת ובתוכו היו גן הילדים ובית הספר היסודי שהקהילה ארגנה ובו היו ארבע כיתות: א', ב', ג', וד'. כשהגעתי בערך לגיל של חטיבה או תיכון הפסיקה האפליה נגד היהודים.

באוגוסט 1944, הצבא הרוסי נכנס לרומניה ושחרר אותה. אני זוכרת את כל ההפצצות שהיו כשהייתי בת 9 – לנו היה בוסתן שבתוכו הייתה מין תעלה שאבא שלי והשכנים חפרו ובה התחבאנו ובנוסף התחבאנו גם במרתף. אחרי שהחזירו אותנו לבית שלנו, נשארו בו רק שני חדרים, אמבטיה ומטבח. שני החדרים הקדמיים, שפנו לרחוב נלקחו על ידי הצבא הרוסי ואותם הפכו למטה צבאי.

אבא שלי היה דובר רוסית בנוסף לרומנית. הוא נולד בקישינב (מולדובה) והוא היה מתורגמן מטעם הרשויות. הוא תקשר עם אנשי הצבא הרוסי וביניהם המפקד והקצין.

אני זוכרת, אני ממש מתרגשת עכשיו, בתחנת הרכבת הייתה רכבת עם הרבה קרונות, ובתוך הקרונות הקימו מין בית חולים שדה. עקב עבודתו של אבא שלי בתור מתורגמן הוא הכיר רופא רוסי שהיה קצין. הרופא הזמין את אבא להביא אותי אליו לבקר ביום ראשון, כמו שבת בישראל. אבא לקח אותי לרופא, והרופא השיב אותי על הברכיים וכמעט שבכה. הוא אמר לאבא שלי כדי שיתרגם לי לרומנית: "יש לי ילדה כמוך ואני לא ראיתי אותה כמה שנים".

לאחר מכן הוא הביא תבניות עם כל מיני עוגות. צריך לזכור שאחרי המלחמה היה מחסור בכל דבר ואני ראיתי כל כך הרבה עוגות כמו בקונדיטוריה. זה היה מאוד מרגש.

מאסרו של אבי

אבי היה במאסר פוליטי שש שנים בזמן שהייתי בשנה האחרונה של הלימודים בשנת 1958. ברומניה היה אסור להאזין לרשתות רדיו מהמערב, כדי התושבים לא ידעו מה קורה בעולם. אבי הקשיב לרדיו בשם "אירופה החופשית" ולאחר מכן הוא הלך לשכן שלו וסיפר לו את מה ששמע, אך השכן היה חבר בסקוריטטה (השירות החשאי הרומני בזמן השלטון הקומוניסטי) והוא דיווח זאת למשטר. לאחר זמן מה, הגיעו נציגי המשטר ולקחו את אבי על מנת להעמידו למשפט, אשר בסופו הוא נידון לשש שנות מאסר בגין עבירה כנגד המשטר.

 עם הורי

חברות שכנות

ברחוב שבו אני גרתי היו רק בתי מגורים. בתחילת הרחוב, קרוב יותר למרכז העיר, הייתה גרה חברה שלי, שחיה כיום בחיפה, פרננדה. מול פרננדה היה גר צלם שהיה לו סטודיו לצילום. הבת שלו, שלצערי היום לא חיה, הייתה חברה שלי.

בבית שליד בית הוריי גרה עוד חברה שלי ובבית מהצד השני של הבית שלי הייתה גרה עוד חברה שלי, יותר קטנה ממני, שחיה כיום בבת ים. כל מי שציינתי עד עכשיו גר ברחוב שלי. בנוסף, היו לי עוד חברות. הייתה לי עוד חברה שהייתה איתי באותה הכיתה, שחיה כיום בראשון לציון.

מה שמעניין זה שהתחברנו תמיד, ילדים יהודיים. בתיכון התחלנו להתחבר גם עם בנים. בזמני, כשלמדנו בתיכון, היה תיכון לבנות ותיכון לבנים, לא היה תיכון מעורב. כשהייתי בתיכון הייתי בערך בגיל 15 או 16 ומה שעשיתי עם חברים היה בין היתר מסיבות וטיולים. גם בתיכון התחברנו רק עם יהודים.

חברות טובות

החברות הטובות במיוחד שלי היו פרננדה, אוטיליה ומארה. פרננדה ומארה חיות כיום בחיפה, לצערי אוטיליה נפטרה לפני שלוש שנים.

את פרננדה ואוטיליה אני מכירה מגיל שש, אבל מארה הצטרפה רק אחרי בית הספר היסודי, בחטיבת הביניים. מארה ומשפחתה גרו בקישינב עד שגירשו אותם מהמדינה עקב היותם יהודים.

חברים ובילויים

כשהייתי קטנה הייתי משחקת עם החברות שלי קלאס, תופסת, מחבואים, דומינו, דוקים ומשחקי קלפים. לכל אחד היו קלפים שונים אז היינו מחליפים בינינו. בחורף היה קר מאוד ורוב הזמן ירד שלג, אז החלקנו על הקרח ושחקנו מלחמה עם כדורי שלג.

בילדותי

כשהייתי קצת יותר גדולה, בערך בגיל 14, היינו הולכים לקולנוע, לתיאטרון ולהצגות. הלכנו למסיבות, רקדנו הרבה והמוזיקה נוגנה על ידי פטיפון ודיסקים. בנוסף קראנו הרבה. עוד בילוי שהיה לנו היה ללכת לנחל, להשתזף ולשחק על שפת הנחל.

בית ספר

הייתי תלמידה טובה מאוד, הייתי טובה בכל המקצועות ואהבתי ללמוד. למדנו רוסית תחת השלטון הקומוניסטי, אני ידעתי טוב מאוד רוסית. אהבתי מתמטיקה וספרות, בנוסף הייתי טובה מאוד בצרפתית ורוסית. המשכתי ללמוד רוסית גם בפקולטה. לצערי עם השנים הפסקתי לדבר צרפתית ורוסית.

כשסיימתי את התיכון עם ציונים מצטיינים, לא הייתי צריכה לעבור את מבחן הכניסה לאוניברסיטה. פשוט שלחתי את התעודה ונרשמתי.

סיפור מצחיק שקרה לי כשהייתי בת שש

כשהיה מבחן קבלה לכיתה א', המבחן היה בכיתה עם הורים וילדים ובשולחן הקדמי הייתה המורה. בכל פעם שאלו 3 תלמידות שאלות במתמטיקה, חלק ידעו את התשובות וחלק לא. וכשהגיעה תורה של חברה שלי, פרננדה, אני לחשתי לה את התשובות כי היא לא ידעה אותן.

תנועת נוער 

בגיל 5-6 לפני המלחמה, הייתי בארגון "שומר", אז עוד לא הייתה אפליה כנגד היהודים. אחרי המלחמה ובזמן השלטון הקומוניסטי הייתי בארגון "חלוץ", משהו דומה לצופים בארץ. הסמל היה מטפחת אדומה, מין משולש, קשורה על הצוואר. אדום הוא הצבע הקומוניסטי.

בגיל 5-6 בתנועת השומר

אירועים חגיגיים

יום הולדת תמיד היינו חוגגים. היו באים אלינו הביתה חברים לחגוג ולהביא מתנות ואימא שלי אפתה את עוגת יום ההולדת. לרוב בתור מתנה היו מביאים לי ספרים.

אחרי התיכון אני והחברים שלי התפזרנו לאוניברסיטאות כדי ללמוד מקצוע. ככה היה, היהודים למדו, אנחנו היינו במיעוט והיינו צריכים להצליח. אם אין לך מקצוע טוב, אתה לא מצליח. ומה זה מקצוע טוב?, כולם הלכו לכיוון אקדמיה – להיות מהנדסים, כימאים, עורכי דין ורופאים. למקצועות כאלה יש משכורת טובה ומעמד טוב.

אחרי שסיימנו את הלימודים באוניברסיטה, חלק חזרו לעיר בקאו ותמיד בתאריך 21.12 , יום ההולדת שלי, חגגנו לי יום הולדת. תמיד ביום ההולדת שלי, בנוסף לחגיגה, קבענו איפה חוגגים, מה עושים ומה כל אחד מביא בתאריך 31.12, בסילבסטר.

כיום מי מחבריי שעדיין חי, עוד מתקשר אליי ומאחל לי מזל טוב ויום הולדת שמח, ואומרים לי: "את זוכרת?, תמיד ביום הולדת שלך היינו קובעים איפה ומה עושים בסילבסטר".

זיכרון קטן

בת דודה של אימא שלי באה עם הילדים שלה לאחר שגירשו אותם עקב היותם יהודים מעיירה קטנה שבה חיו שנמצאה במרחק של 60 ק"מ מהעיר שלנו, על עגלה עם סוסים, הם באו עם כמה חפצים שלהם. הם שכרו דירה לידנו. הם היו ממש מסכנים, גרשו אותם מהעיירה שלהם. זאת הייתה תקופה קשה, לא היה לנו פשוט.

העלייה לישראל

אנחנו עלינו ארצה מרומניה בתאריך  29.8.1974. נרשמנו 3 או 4 שנים לפני כן. היה צריך להגיש תיק לרשויות, כדי שיאשרו או לא יאשרו את העלייה. הם לא אישרו בגלל שאני וסבא שלך היינו אקדמאים. סבא היה רופא ואני הייתי מהנדסת בניין. היו זקוקים לנו במקומות העבודה. התיקים האלה היו אצל המשטרה החשאית ובבוקרשט.

אחרי כמה זמן קיבלנו סירוב, ולא נתנו לנו לצאת. בסופו של דבר, קיבלנו אישור. סבא שלך, נורברט, הכיר במקרה את המפקח האחראי על אישורי היציאה מהארץ. המפקח לא הרגיש טוב וסבא היה רופא אז הוא הגיש לו סיוע רפואי. המפקח רצה להיות אדיב ושאל את נורברט: "מה אתה רוצה בתמורה?" אז נורברט אמר לו: "אני רוצה היתר אישור יציאה מרומניה". ככה יצאנו מרומניה, אחרת זה היה כנראה לוקח יותר זמן.

בזמן שלטון ניקולאי צ'אוסשקו שהיה השליט הקומוניסטי ברומניה, היה הסדר בין ישראל לרומניה, שעל כל בן אדם שהמשטר נותן לו אישור יציאה, ישראל משלמת בדולרים. התשלום השתנה על פי גיל, השכלה ומין. אנחנו ידענו שעבור אנשים העוסקים במקצועות אקדמאים, ישראל משלמת 3,000 דולר על כל איש. המחיר על אנשים בעלי מקצוע אחר או אנשים חסרי מקצוע היה נמוך יותר.

הייתה טיסה מבוקרשט לתל אביב, בשדה התעופה היו כמה אנשים מטעם הסוכנות היהודית, דוברי רומנית שתקשרו עם העולים לטיסה ארצה. כשהגענו ארצה אנחנו היינו האחרונים שיצאו משדה התעופה, מכיוון שהתמקחנו כל הלילה על מנת להתיישב בחיפה.

בשנת 1974 וגם לפני כן, הייתה הנחייה לאכלס את הנגב. אנחנו רצינו להתיישב בחיפה, אך לא הסכימו לנו בשום פנים ואופן. רצו לאכלס את הנגב עם אקדמאים: רופאים היו שולחים לבאר שבע ומהנדסים שלחו לאופקים, למרכזי קליטה. כשנחתנו בארץ, דודה ובני דודים שלי באו לקבל אותנו וכולם אמרו לנו: "אל תלכו לאופקים!, תלכו לבאר שבע".

אני זוכרת שאבא שלך היה אז בן שש וחצי, כשהגענו לשדה התעופה הוא היה כבר עייף והוא ועוד ילד אחר שיחקו שם כדורגל עם כוסות מים.

הגענו למרכז קליטה שבאמת היה לוקסוס משום שהוא היה בית מלון יחסית חדש בפרבר של באר שבע. בית המלון הזה כנראה לא הצליח ולכן עשו הסכם עם הסוכנות והשכירו אותו בעבור מגורים לעולים חדשים. היה פנטסטי. חדר אוכל של המלון, אוכל של המלון ובריכה. אנחנו היינו משפחה עם שני ילדים וכלן קיבלנו סוויטה – זאת אומרת חדר וחצי. אווה, דודתך, הייתה בת שלוש וחצי וישנה על מיטה לתינוקות ודוד אביך, על ספה והיה טוב מאוד.

נורברט סבך, ידע עברית טוב מאוד, הוא בא מוכן. עוד מאז שהיה ילד למד עברית והיה לו ידע טוב בעברית. הוא הלך לאולפן לעברית למתקדמים ואני הלכתי למתחילים. האולפן של המתקדמים לא היה באותו המלון והאולפן של המתחילים היה באותו המתחם של המלון. אני למדתי עברית בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית ברומניה והכרתי את האותיות וידעתי מעט מילים, אך התנתקתי מכך במהלך השנים, לכן, נאלצתי ללמוד עברית באולפן למתחילים.

במהלך הלימודים באולפן, חוויתי טרגדיה אישית. הוריי עלו אתי ארצה. כחודש לאחר העלייה, בחודש ספטמבר, בראש השנה, כאשר התארחנו אצל דוד של סבך ביפו, קיבלתי טלפון שאבא שלי עבר שבץ מוחי. הוא היה בן 74. ליוויתי אותו זמן רב במהלך אשפוזו בבית-החולים ולכן לא יכולתי ללמוד באולפן באותו הזמן. אבי נפטר באפריל אחרי ששה חודשים.

סבך נורברט, למד רק חודש באולפן. הוא היה מתקדם. היה מדבר וכותב עברית ולכן לא היה לו מה לעשות שם. המומחיות שלו הייתה מחלות ריאה. המנהל של התחנה למניעת מחלות ריאה בבאר-שבע היה לקראת פנסיה. לאחר שהמנהל יצא לפנסיה, נורברט החליף אותו בתפקיד המנהל. אחר כך הוא התחיל לעבוד גם עם קופות החולים "מכבי" ו"מאוחדת".

כמו מרבית העולים החדשים שצריכים כסף, לא היה לנו כלום. נורברט התחיל לעבוד בלילות במגן דוד אדום, זה היה קשה מאוד בגלל שעבד ביום, אחר כך משעה 8 בערב עד הבוקר במגן דוד אדום על האמבולנסים ובבוקר למחרת בשעה 8 התחיל יום עבודה רגיל. היה מאוד קשה. אז לא היה לא ג'י פי אס ולא וויז, לכן מישהו היה צריך לחכות בכניסה לבניין או בכניסה לרחוב. לא היה פשוט, בנוסף לזה, שעות עבודה בלילה בנוסף ליום.

לי היה הרבה יותר קשה עם העבודה, מכיוון שלא מצאתי. התחלתי לחפש בכל מיני מקומות כגון "סולל בונה" שהיה שייך למשרד השיכון. קודם כל הייתה איזו מין רתיעה כזו שאני אישה מהנדסת. זה לא היה כל כך מקובל לפני חמישים שנה. בנוסף לזה היו לי שני ילדים קטנים, דבר הכרוך בבעיות, כי למשל צריך לקבל אותם בחזרה מבית הספר, הילד יכול להיות חולה, יש חופש או כל מיני בעיות. לכן, בסופו של דבר, אני התחלתי לעבוד אחרי שנה, בתאריך 1.9.1975, במשרד פרטי לתכנון, בנייה ופיקוח. אני התעסקתי בתכנון והמשכתי לעבוד שם עד שיצאתי לפנסיה.

במרכז הקליטה היו עולים מרוסיה, מארגנטינה, מהונגריה ומרומניה. הגענו בתאריך 29.8.1974 כאשר בתאריך 1 בספטמבר התחילו בתי הספר וגני הילדים.

היו ילדים בגילאים שונים. דוד היה בין הקטנים. הייתה עובדת סוציאלית שאספה את כל ההורים וידעה לדבר בשפות שונות והיא אמרה לנו: "תדעו שפה יש כינים". כשאנחנו שמענו על כינים היינו בשוק ממש. אני זוכרת שכאשר הייתי קטנה אז גם היו כינים ואימא שלי חפפה לי את הראש עם קצת נפט ועם מסרק מיוחד.

אספו את כל הילדים בגילאים השונים בתאריך 1 לספטמבר ולקחו אותם עם מיניבוס לבית ספר "ביל"ו" בבאר שבע. בית-הספר היה בשכונה ירודה וברמה ממש נמוכה. אחרי כמה ימים חזרו כל הילדים של מרכז הקליטה, כל אחד עם חבלה אחרת. התפלאנו. חבלות, שריטות, מה קורה פה? אז מה קרה? אני זוכרת שהילדים של העולים החדשים התארגנו. היה מין ראש כנופייה, ילד רוסי יפה כזה, בן 14, גם בן של דוקטור. הילדים העולים לא ידעו עברית, הילדים של הבית ספר התחילו להתגרות בהם והילדים העולים לא ידעו לענות במילים ומזה התחילו מכות.

לא היה לנו הרבה כסף, אך כן היה לאוכל ולתחזוקת הבית. אני לא הלכתי עם הילדים לעיר, כי לא רציתי שיבקשו ממתק או משחק שאני לא יכולה לקנות. אחר כך כבר קנינו יותר ממשחק אחד. בסופו של דבר למדתי עברית והתרגלתי למנטליות בארץ.

הזוית האישית

נעמי גורן: נהנתי מכתיבת סיפור חייה של סבתי מכיוון שבמסגרת העבודה למדתי על סבתא דברים חדשים שלא ידעתי לפני כן, ביליתי עם סבתא יותר זמן וגיליתי דברים חדשים על ילדותה של סבתא ועל עלייתה לארץ. למדתי על הערכים שסבתא שלי מאמינה בהם: התמדה, הבנה, סובלנות כלפי אחרים, עזרה לנזקק ואופטימיות.

אני מאחלת לסבתא שמחה, אושר, בריאות וחיים ארוכים.

סבתא אנה גרייף: תהליך העבודה עם נעמי החזיר אותי לזכרונות מהעבר הרחוק. השיתוף עמה היה לי מאוד נוח ונעים. הכי חשוב – אני חושבת שנוצרה קרבה נוספת בנינו. אני מאחלת לנעמי המון בריאות, המון הצלחה, הגשמת כל החלומות ושתשתמש תמיד במגוון הכשרונות שבורכה בהם.

ציטוט: "אני חושבת שצריך להתמיד בשביל להצליח, לשלב עם עבודה נמרצת, צריך הבנה וסובלנות כלפי אחרים, עזרה לנזקק, לשלב הכל עם טיפת אופטימיות".