מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא רינה איציקזון ונולדתי בתאריך 27 לאוגוסט, בשנת 1950 בבוקרשט שברומניה. הוריי גולדה רוזה ואהרון בנימין, שארץ מוצאם גם היא רומניה. החיים ברומניה לא היו פשוטים, אבל אז הייתי עוד קטנה ולא הבנתי כל כך עד כמה החיים ברומניה מורכבים, כיוון שהייתי בת יחידה וההורים שלי דאגו שלא יחסר לי שום דבר.

ברומניה אף אחד לא היה עשיר, כל מי הרבה כסף השלטון היה לוקח לו את כמות הכסף שגורמת לו להיות עשיר ומשאיר לו את כמות הכסף שגורמת לו להיות אחד כמו כולם במעמד הכלכלי. כך לכולם היה את אותו סכום כסף – "מן שוויון".

בבית הספר אמא שלי הייתה מתחנפת למורה שלי, ובגלל שאמא שלי ידעה להכין עוגות טעימות היא הייתה מכינה למורה שלי עוגות ואני הייתי מביאה לה אותן על מנת לרכוש יחס טוב. בית הספר שבו למדתי ברומניה היה בית ספר של גויים ולכן למדתי גם בשבת, כך יצא שחצי מהיום הייתי בבית הספר, מחללת שבת וחצי מהיום הייתי בבית עם המשפחה בארוחת שבת, שומרת שבת. אני לא כל כך זוכרת את הילדות ברומניה ואני גם לא זוכרת אם הבנות בכיתה שלי ידעו שאני יהודייה.

הרגשתי שההורים שלי מאוד מפוחדים ברומניה, הרגשתי שאני חשובה להם כי אני הבת היחידה שלהם והם רוצי לשמור עליי ולדאוג לי כמה שרק יכלו. ברומניה היה אסור לדבר בעברית ולכן הורי ביקשו ממני לא לגלות שאנחנו מדברים עברית ושאנחנו שומרים שבת. הקשבתי להם כי ידעתי שזה אסור לעשות את הדברים האלו. בקיצור ברומניה היו חיים מורכבים ולא פשוטים, היו חיים גלויים והיו חיים נסתרים.

למדתי בהרבה מאוד בתי ספר, כשהתחלתי ללמוד למדתי בבית ספר גויי ברומניה את כיתות א' וחצי ב'. בגיל 8 וחצי בשנת 1959 עליתי לארץ. הסיבה לכך שאני ומשפחתי עלינו לארץ היא שהיינו ציונים ורצינו כל כך לעלות לארץ ישראל והוריי העדיפו שאלמד בבית ספר דתי ורצו שנהיה בחברה דתית יהודית. קיבלנו אישור לעלות לארץ אחרי כמה שנים שרצינו אבל לא הסכימו לנו ובעקבות כך עלינו. העלייה לקחה בערך חודש. אני הייתי בעלייה חולה ובגלל שאסור היה לעלות לארץ כשחולים אז נסענו ברכבות שאפשר לישון בהן ושיש בהן מיטות ואמא שלי הסתירה אותי מתחת לשמיכות כדי שלא יראו שאני חולה. בהתחלה נסענו ברכבת מרומניה להונגריה, לאחר מכן שוב ברכבת מהונגריה לוינה, ואז שוב ברכבת מוינה לנאפולי ולבסוף מנאפולי לחיפה באונייה שנקראת "אנוטריה". באונייה חיכיתי וציפיתי כל כך ולבסוף זה קרה, הגענו לארץ ישראל.

כשהגענו אני ומשפחתי לחיפה היינו אמורים לגור בצריף קטן בקריית חוף אבל דודותיי שהיו בארץ כבר לפנינו הזמינו אותנו לבוא לגור איתם במקום בצריף. גרנו שם חצי שנה והלכתי לבית ספר דתי. היינו עולים חדשים, ולהורים שלי היה קשה כי לא הייתה להם עבודה. בכל זאת היה צריך מישהו שיפרנס את המשפחה ולכן אמא שלי הייתה צריכה לצאת לעבוד כי אבי עדיין לא מצא עבודה. היא עבדה כעוזרת בית והרוויחה כסף אבל לא הרבה. זה היה לנו מאוד קשה שאמא לא נמצאת בבית כי היינו רגילים שאבא עובד ואמא עוזרת בבית.

אחרי חצי שנה עברנו לדירה בקריית חיים ששם למדתי בבית ספר חילוני את כיתה ג'. באמצע כיתה ג' בגלל שהייתי חכמה הקפיצו אותי כיתה, לכיתה ד'. עם הילדים בכיתה ד' למדתי את חצי כיתה ד' ואת כיתה ה'. לאחר מכן פתחו בית ספר חילוני חדש בקריית חיים והעבירו חצי כיתה אליו וכמובן גם אותי. שם למדתי את כיתות ו' ו-ז'. בסוף כיתה ז' אני ומשפחתי עברנו לחיפה, שם למדתי את כיתה ח' בבית ספר דתי. גמרתי את כיתה ח' ועברתי לבית ספר תיכון. בזמנו עד כיתה ח' בית הספר נחשב יסודי ומכיתה ט' עד כיתה י"ב היה תיכון. כך עברתי מבית ספר לבית ספר ומחבורה לחבורה והיה לי קשה כל פעם להתאקלם ולמצוא חברים מחדש.

לאחר שסיימתי את התיכון הלכתי ללמוד באוניברסיטה. את בעלי, חיים, הכרתי בקריית שמואל, כשבאנו פעם לדודים כדי לקיים את מצוות ליל הסדר. הלכנו לבית הכנסת ושם ראיתי את חיים. במוצאי החג חיים שלח לי מכתב והוא רצה שניפגש. התחלנו להיפגש אבל באיזשהו מצב אמרתי לו שזה לא מתאים והפסקנו להיפגש. בינתיים נפגשתי עם אנשים אחרים אבל אחרי כמה זמן הוא שוב שלח לי מכתב והפעם הסכמתי שנצא. המשכנו להיפגש ולבסוף כשהייתי בת 21 וחצי התחתנו באולמי כרמל. אחרי שנתיים וחצי נולד לנו ינון, שהוא אבא של נהורה. אחרי שלוש שנים שנים נוספות נולדה לנו יעל ולאחר שלוש שנים נוספות נולד לנו בני ז"ל שנפטר בגיל 27 מדום לב.

כיום אני עוסקת כפסיכולוגית. בחרתי במקצוע זה מכיוון שרציתי לעזור לאנשים וגם כי התעניינתי במקצוע הזה. אני בת 71 ויש לי 16 נכדים (!!!) שאחת מהם זאת נהורה.

הזוית האישית

נהורה הנכדה: היה ממש כיף לגלות את סיפור חייה של סבתא.

סבתא רינה: כמה נחמד היה לי להעביר את הסיפור שלי לדור ההמשך.