מאגר סיפורי מורשת

שמי עלמה בן שמואל, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא של, נירה ואת סיפורה תיעדתי.

סבתא נירה מספרת לעלמה:

ביום אביבי, בשעות הבוקר המוקדמות, יצא אברהם לחרוש את החריש הראשון, אחרי איסוף תבואות החורף. לאברהם, יליד אילניה שבגליל התחתון, חיכתה רעייתו גרטי ילידת ברטסלבה שבסלובקיה, שגדלה בבודפשט שבהונגריה והגיעה לארץ בשנת 1946, לאחר שחרור אירופה מידי הנאצים.

כשהקיצה גרטי משנתה הרגישה שהיא עומדת ללדת מאחר והייתה בסוף החודש התשיעי להריונה. באותה תקופה (שנת 1953), לא היו טלפונים ואפילו טלפון קווי לא היה בבתים פרטיים, לכן גרטי לא יכלה לקרוא לאברהם שיבוא לקחת אותה לבית החולים בטבריה. לכן ארזה תיק קטן ויצאה לכביש הראשי המוביל לטבריה, כדי לתפוס טרמפ לבית החולים. בסוף עצר לה אחד הנהגים ואפילו ליווה אותה אל תוך בית היולדות. וכך אני נולדתי בתאריך 23.3.53 וניתן לי השם נירה. ״נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים״. (ירמיהו ד', ג').

הייתי ילדה ישראלית רגילה, גנים, בית ספר, צופים, חוג ריקוד, שרה במקהלה ומנגנת בחליל בתזמורת הנוער העירונית ופסנתר בקונסרבטוריון העירוני.

 בילדותי רוקדת בלט

אהבתי את שיעורי המוסיקה בהם שרנו שירי מולדת, וכששרתי בגאווה ״נבנה ארצנו ארץ מולדת״ נזכרתי בסיפוריה של אמי על שיעורי המוסיקה בבית הספר ההונגרי, שם לימדה המורה למוסיקה שהייתה אנטישמית וביזתה את התלמידים היהודים.

״איזה סמל יש לך על החולצה היום?״ שאלה את אמי שבאה עם סמל של ארגון הצלה על החולצה. ״זה של אימא שלי, היא מתנדבת בארגון הצלה״.

״תורידי אותו, את יהודייה ויהודים לא צריכים לשים שום סמל על החולצה מלבד לטלאי הצהוב, מגן דוד, כדי שידעו שאתם יהודים״.  אמרה

אמי הורידה מיד את הסמל ודמעות של בושה ירדו מעיניה, ״שבי מאחור״ ציוותה המורה, ״יהודים יושבים בקצה הכיתה״.

״פה בארץ חמדת אבות״… שרתי בקול, ״זאת ארצי מולדתי״, פה אנחנו בארץ של יהודים לא פוחדים ולא מתביישים זאת הארץ שלנו, אני בטוחה ומוגנת.

סיפוריה של אמי על סיבלם של היהודים באירופה ליוו אותי לאורך כל חיי.

החל מכיתה ג' השתתפתי בצופים, הייתי בג'ימבורי (מחנה קיץ), בכל שנה הייתי יוצאת למסעות וטיולים. בחופשות הייתי ישנה אצל סבי וסבתי הורי אבי, שגרו גם הם במושבה אילניה ואילו אנו גרנו בטבריה, שם רני גרה עד היום.

סבי יליד חברון וסבתי ילידת יפו מהמתיישבים הראשונים באילניה מושב שנבנה על ידי הברון רוטשילד. סבא יהודה היה אלוף בסיפורים, הוא סיפר לי עשרות סיפורים מהספרות הצרפתית אותה הכיר היטב, ובמיוחד אהב את משלי לה-פונטיין. סבי היה בוגר בית ספר חקלאי מקווה ישראל, ואפילו גויס לצבא התורכי כשהתורכים שלטו בארץ. סבתי רוזה הייתה מורה ולמדה בבית הספר העברי הראשון בנווה צדק. הרגשתי ברת מזל שנולדתי בישראל שאחרי מלחמת העצמאות. מן הרגשת ביטחון כזו של בעלי בית. בעקבות סיפור שרידותה של אמי בתקופת השואה וסיפור עלייתה על אוניית מעפילים בלתי לגאלית והקלטותה בארץ.

בזמן הפסקת האוכל בבית הספר חשבתי על הסיפורים של סבתי טרם הקמת המדינה. הילדים הלכו יחפים לבית ספר משום שלא היה כסף לקנות נעליים לכולם. תקופה בה סבתא שלי הכינה חביתה מביצה אחת לארבעה ילדים, תקופה של עוני בישוב, ושוב שמחתי על מזלי הטוב שנולדתי במדינת ישראל.

אני סבתא לעשרה נכדים, הייתי מורה למוזיקה שנים רבות, ואני גאה ושמחתי להיות ״סתם״ אזרחית במדינת  ישראל.

משפחתנו

 

 

הזוית האישית

סבתא נירה ועלמה: אנחנו חושבות שהתוכנית הזו עוזרת לנו ללמוד להכיר יותר אחת את השנייה ואני למדתי להעריך את סבתא שלי ואת מה שהיא עברה יותר…