סיפור של התמודדות עם עלייה, עוני, יתמות, קשיים-והתגברות.
שליחת הסיפור בדואר אלקטרוני
העלייה
שלי לארץ ישראל
נולדתי בבגדד, עיר הבירה של עיראק. כשהייתי בת 4, בשנת 1950 בערך, רצינו לעלות לארץ
ישראל. עלינו למטוס וטסנו לטהרן בירת איראן. ממשלת עיראק לא איפשרה ליהודים לצאת
מעיראק, אבל זה התאפשר לנו בגלל שלאבי היה פספורט פרסי. קיבלנו שם בונגולוס לכל
המשפחה ביחד, אבל לא היו לנו אוכל ולא שתיה. ההורים שלי שלחו אותי לעמוד בתור
ולקחת תלושים בכדי לקבל פרוסה לכל אדם וממרח מרגרינה ועליו מפוזר סוכר, בתוספת
לחצי ביצה קשה. בצהרים שוב עמדתי בתור בכדי לקבל את צלחת המרק הטעימה שחסרה לנו. כל אח עמד בתור אחר ולקחו את המנה ואני הבאתי גם להורים את המנה. אחר כך היה צריך ללכת למקום אחר לקבל מים לכל היום.
ויקטוריה נהרי-בצעירותה
הסתדרנו כל כך יפה בטהראן והייתה התרגשות גדולה לקראת העלייה לארץ. נשארנו שם חודש והיה לנו כיף. נשארנו שם חודש שלם. במשך היום בילינו במשחקי כדורגל בכדי
להעביר את הזמן. כדי שיהיה לנו במה להתקלח רצנו לקחת דלים ולמלא אותם מים. מאוד שמחנו להיות שם כי זה היה צ'ופר גדול להיות בטהרן,
יחסית לאנשים שעלו לארץ. אחר כך היו שם מהומות גדולות, ואז החלטנו לברוח משם לארץ
ישראל במבצע "עזרה ונחמיה" שאורגן ע"י ממשלת ישראל והסוכנות
היהודית. הייתה בעיה לעלות למטוס כמשפחה גדולה. לכן שאר האחים של עלו למטוס בשמות
משפחה אחרים כדי שלא יעלו עלינו שאנחנו מאותה משפחה.
עלייתה
של אחותי הבכורה לארץ
לאחותי הבכורה שהיו לה כבר 3 ילדים, לא נתנו לעלות למטוס כי
בעלה היה כבר בישראל ונלחם בבריטים במחתרות בשנת 1942. היא נשארה בבגדד ופחדה לבוא
לארץ. לאחר שעלינו והשארנו אותה לבד היא עלתה עם ילדיה לארץ באמצעות רכיבה על חמורים.
באמצע הדרך ביתה נפלה מעל החמור והמוביל שלהם אמר לה להשאיר אותה באמצע הדרך.
אחותי לא הסכימה בשום אופן לעזוב את בתה. היה לה חתיכת לימון. היא חתכה אותו עם
הציפורניים וטיפטפה לה על המצח והלשון, ונתנה לה מים ואז הילדה התעוררה והתאוששה
ועלתה שוב על החמור. הם המשיכו את הדרך. בתחנה נוספת בדרך הם נאלצו להסתתר במסגד
בתחפושת של מוסלמים, כשהיא לובשת ג'לביה. בסופו של דבר הם הגיעו חודש אחרינו לארץ.
התקופה
הראשונה בארץ
הגענו לארץ למעברת תלפיות בירושלים. לכולם חילקו אוהלים
ואנחנו קיבלנו צריף. לאחר תקופה אמי חלתה ואבי לא רצה להישאר בצריף כי הוא אמר
שבחורף נשמעים קולות של גשמים ובקיץ חם מאוד. הסוכנות היהודית אמרו לאבי שאם הוא
עוזב הם ייקחו לנו את הצריף.
מצבה של אמי החמיר והיא אושפזה בבית חולים ביקור
חולים. היה לה חוסר בברזל. כל האחים תרמו לה דם מסוג o- שלא מקבל מאף אחד ויכול לתרום לכולם. אני, שהייתי בת חמש בערך,
הייתי באה כל יום עם אבי לבקר אותה, אך לא הכניסו אותי לבית החולים כי הייתי קטנה
ונשארתי על המדרכה ממול. אמי הייתה מסתכלת עלי מן החלון, זורקת לי פירות ובוכה
לראות אותי שם. הרופאים נתנו לה בטעות עירוי דם לא נכון מסוג a ואמי נפטרה מייד מזה. אמי היפה, שהייתה רזה
ואדמונית, בעלת הצמה הארוכה, נפטרה לפני זמנה בגיל 42 בלבד. האחים שלי ואבי לא
סיפרו לי שהיא נפטרה. כששאלתי איפה אמא, הם אמרו לי שהיא לא מרגישה טוב, והיא
תחזור כשהרגשתה תשתפר. כולם היו עצובים מאוד. האחים שלי ואבי עברנו לגור ברחביה
אצל אחותי הגדולה והיא גידלה את האחים שלי וחיתנה אותם. בעלה מאוד אהב את האחים
שלי ואמר לה: תני לכל היתומים האלה את האוכל קודם, לפני. לא הסכים לקבל אוכל לפני
שאנחנו קיבלנו.
ויקטוריה נהרי-בצעירותה עם חברה
הנישואין
השניים של אבי
במשך הזמן אבי הכיר אישה עקרה שגרה ברח' שמואל הנביא בבית
בנוי. אבי התחתן איתה, ולקח אותי, הקטנה בילדים, לגור איתו. היא התייחסה אלי מאוד
יפה ואהבה אותי. אני אהבתי מאוד לנקות ולכבס-הייתי מטאטאת את רצפת הבטון במטאטא
קש, עד שהבריקה. את הכביסות עשינו אחרי שהרתחנו מים בדודים על קרשים בחוץ. השכנים
קינאו בה, הם רצו שאני אעזור להם גם כן. הייתי ביישנית מאוד, אבל הלכתי לעזור להם,
כי היו להם הרבה ילדים.
אשתו של אבי רבקה הייתה חולת אסטמה. הייתי רק בת שמונה, אבל
טיפלתי בה. הפרנסה הייתה מאוד קשה ולא היה לנו כסף. אבא היה סנדלר בשוק
מחנה יהודה אבל לא התפרנס מספיק טוב. רבקה שלחה אותי כשהייתי בת 9 להציע את עצמי
לאנשים כמנקה. הייתי בוכה והולכת לעבוד אצל אנשים בשכונת סנהדרייה. האנשים שעבדתי
אצלם פעם אחת-לא רצו שאפסיק לעבוד אצלם כי הייתי מנקה להם את הבית כל כך טוב. ככה
עזרתי לפרנס את המשפחה. אחר כך אחותי לא הסכימה שאני אעבוד כך ושלא אלמד והיא הכניסה
אותי לפנימיית ויינגרטן בקריית משה. אשתו של אבי בכתה וביקשה שלא תיקח אותי, אבל
אחותי דאגה לי ולחינוך שלי. ככה למדתי.
ויקטוריה נהרי-בשירות הצבאי
ויקטוריה נהרי-נישואין
ויקטוריה נהרי בצעירותה עם בעלה
בפנימיית ויינגרטן
הייתי
שם תקופה של 5 שנים ולאחר מכן חזרתי הביתה והמשכתי ללמוד על חשבון הפנימיה בבית
צעירות במחנה יהודה, בירושלים. במשך הזמן שהייתי בפנימייה כל הזמן בכיתי ורציתי את אמי ז"ל. המנהל אדון פישל
ז"ל כל הזמן עודד אותי שהכל יהיה בסדר. רוב הילדים היו יוצאים פעם בשבועיים
הביתה בסופ"ש, אבל לי הוא נתן לצאת כל שבוע הביתה כדי שיהיה לי טוב.
בשנת
1956 היה שלג מאוד קשה ולא יכולתי להגיע הביתה לסופ"ש. לקחתי זאת ללב וחליתי
בדלקת ריאות. בפנימייה היה חדר חולים, שם אושפזתי עם חום מעל 40 מעלות צלסיוס.
המנהל היה עולה כל הזמן לבקר אותי וביקש שיתנו לי אוכל טחון כי לא יכולתי לבלוע
כלום. אבי ראה שכבר הרבה זמן לא הגעתי הבייתה. הוא הלך ברגל משכונת סנהדריה עד
הפנימייה בקריית משה לבדוק מה שלומי. הוא הגיע וראה אותי חולה, בכה ולא עזב אותי
עד הערב. נשארתי כמה שבועות בחדר חולים ואח"כ שלחו אותי הביתה להתעודד. בהמשך
העבירו אותי ללמוד בבית ספר קרוב לבית ואז גרתי בבית אבי.
נישואי לשלום
כשסיימתי
את לימודי בגיל 16 ירדנו העירה חברותי ואני ביום העצמאות והצטרפנו למעגלי הריקודים
של ההורה ואז ראה אותי בחור מושך ונאה שניסה להכיר אותי. היות והייתי דתייה לא
הסכמתי. בסופו של דבר, לאחר שהתעקש ביקש להיפגש ואז התחברנו-זה בעלי שלום
ז"ל.
היינו
ביחד 33 שנים של זוגיות טובה. אמנם הפרנסה הייתה מאוד קשה. שלום עבד במלון הולילנד
כל השנים עד שחלה. טיפלתי בו במסירות 7 שנים עד שנפטר בבית, לפני 17 שנים. לא
הסכמתי בשום אופן להכניסו להוספיס כי היה חשוב לי ולילדים שיישאר בסביבתו המוכרת
בבית.
אני
עבדתי כסייעת ממלאת מקום בגנים שונים ועד היום אני עובדת כמשגיחה בבתי ספר
ובמוסדות על בחינות. נולדו
לי ארבע בנות, וגידלתי אותן למופת. כולן נשואות היום ואימהות לילדים, וכיום אני
סבתא מסורה שמטפלת בנכדי ומסייעת לבנותי רבות.
היה
לי קשה מאוד להתמודד עם פטירתו של שלום. באותו זמן רק שתיים מהבנות עוד היו בבית
ואני ישנתי איתן בחדר ולא יכולתי לחזור למיטת נישואי. חשבתי מה לעשות, התייעצתי עם
בנותי, והן ייעצו לי לשנות את הבית. בעצתן שיפצתי ושיניתי את הבית. כשסיימתי את
השיפוץ, אחרי חודש הגעתי למסקנה שהשיפוץ לא עזר להרגשתי. לכן מכרתי את הבית ועברתי
לגור בהר חומה ומאז הוקל לי מאוד והפסקתי להיות עצובה כל הזמן. הבנות מאוד פירגנו
לי ואמרו: "אין כמוך בעולם אמא, כל מה שתגידי מקובל עלינו! כשטוב לך, טוב
לנו!" כמובן שהן יודעות ש"כשטוב להן-טוב גם לי".
חיי היום
כיום אני עצמאית, מודה לקדוש ברוך הוא שיכולה
לעזור לאחרים ושלא זקוקה לעזרתם של אחרים! גידלתי 11 נכדים, בימים אלו אני מסייעת
לביתי בגידולה של נכדתי הצעירה ביותר בת החודש. היא גרה קרוב אלי ואנחנו חברות
טובות-בנותי ואני. מעבר לכך אני משתתפת ביום לימודים שבועי בבית ספר
"קשת" ובפרויקט "הקשר הרב דורי" בבית ספר "לוריא
לאומנויות" בירושלים, לומדת תנ"ך, צילום ותקשורת. אני לומדת שם ממורי
בית הספר, אבל גם משגיחה שם בבחינות בגרות של התיכון. בלוריא אני מתעדת את הסיפור
האישי שלי עם שני ילדים נחמדים ואהובים-רוי ויהונתן. ילדי מזמינים אותי להתארח
אצלם ואני גם כן מארחת אותם ואני מאושרת.
תשע"ו
מילון
תלושים מדיניות תלושי מזון (לעתים גם "בולי מזון" או "פנקס מזון") היא תוכנית ממשלתית המאפשרת למחזיקים בתלושים לרכוש תמורתם מזון, או מצרכים אחרים כפי שהוגדרו על ידי הממשלה. מדיניות זו ננקטת כאמצעי לתמיכה באוכלוסיות חלשות ונזקקות סעד, או בזמן של מחסור במוצרים, כמו למשל בתקופות צנע או מלחמה.
ציטוטים
”מכל מלמדי השכלתי“
”אני שמחה ללמוד מילדים צעירים בתוכנית הקשר הרב דורי.
“
