מאגר סיפורי מורשת

היו לנו שני בתים בעיראק: בית אחד בבגדד (22 חדרים) , שבו גרו בקיץ ושאר החדרים הושכרו. ביתר חודשי השנה היינו בבית בעיר מוסול. בבית הזה, שהיה גדול גם הוא, גרו גם הסבא והסבתא שלי ודוד אחד. היינו 8 נפשות: אבא, אמא, 4 בנים , 2 בנות. אמא הייתה עקרת בית, אבא- מנהל חשבונות של מפעל הבלוקים של שר בעיראק. כשעלה לארץ היה מנהל חשבונות במבטחים. החג האהוב עלי היה פסח.

 

בעיראק כשאמרו בליל הסדר "בשנה הבאה בירושלים", חלמתי שאהיה שם. והנה החלום שלי התגשם, כי עלינו לארץ כשהייתי בן 9. כשהייתי ילד אהבתי מאוד לבנות עגלות עם גלגלי מיסבים שאספתי מגרוטאות. היינו עולים עם העגלות במעלה הכרמל ויורדים בתחרות עם שאר הילדים. 

 

הספר האהוב עלי בילדותי היה  "זאב הים". תחביבים שלי בילדות נגינה במפוחית. תחביבי כיום: נגרות , ציור , ומוזיקה (האזנה למוזיקה קלאסית ונגינה במפוחית ובחצוצרה)  

 

בשחר ילדותי, בעיר מוסול (העיר השנייה בגודלה בעירק), השוכנת ממערב לנהר החידקל; ומנגד לה העיר נינווה, בירת האימפריה האשורית, נהג הסבא שלי, יחיא, להעיר אותי בטרם צאת החמה, ספק אור ספק חושך, למשמרת הראשונה של תפילת שחרית.

כף ידי בכף ידו, הולכים יחדיו בסמטאות צרות לבית הכנסת הישן של העיר; בניין עתיק בן מאות שנים. מגיעים כמעט למקום כשקולות עמומים של תפילה, גיבובי מלים, נשמעים מעבר לפינה.

 

בתפילת "שמונה עשרה" של שחרית הדהדו תמיד באוזני המשפטים: "…ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו", ובעיקר: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". שני המשפטים הללו ביטאו את תשוקתו של עם ישראל המפוזר בין כל הארצות, לחזור לארץ ישראל. מצטרף אליו גם המשפט הידוע מהגדת פסח: "השנה אנחנו כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל". משפטים אלה שמע וזימר כל ילד יהודי באלפיים השנים האחרונות, אך מכולם זכיתי אני ובני דורי לממשם.

לא עבר זמן רב ומפי המבוגרים שמענו על הקמת מדינת ישראל. בן שבע הייתי כשהשמות "משה שרת" ו"דוד בן גוריון" צלצלו באוזניי. משה היה עבורי משה רבנו, ודוד דוד המלך. כך נחזו השמות בדמיוני.

כעבור שנתיים החלה העלייה ארצה. רבים נרשמו לעלות, תוך וויתור על אזרחותם ועל רכושם (ממשלת עירק החרימה את רכוש היהודים שחתמו על בקשה לעלות לארץ ישראל. חמישים דינרים ושתי מזוודות בלבד מותר היה לקחת.) סבי יחיא לא רצה להירשם. שאלתיו בפליאה רבה: "למה?".

 צריך לומר שהייתי קשור אליו מאוד, והוא אלי. "למה סבא", שאלתי מדי יום, "הרי התפללנו שלוש פעמים ביום לרגע הזה." והוא היה משיב: הנעזוב את ארבעת הבתים שלנו וכל הכסף והזהב ונלך לגור באוהלים? "לא נכון", עניתי לו ; "שכחת? זו ארץ ישראל!". אך לשווא.

אבי חתם, וכעבור שלושה חודשים מצאתי את עצמי טובע בחולות פרדס חנה, חנוק באוהל הודי רעוע וזוהמה מסביב. קשה היה מאוד, אבל ריח הפרדסים וההימצאות בסביבה שמאוכלסת כולה ביהודים; והצברים בבגדי החאקי, המכנסיים הקצרים והחולצה הכחולה כל אלה כיפרו על הכל.

כעבור חודשיים שמענו שסבא והדודים נמצאים בשער העלייה, שעל יד חיפה. לא היה גבול לשמחתי. לא האמנתי למשמע אוזניי. קפצתי מאושר סביב אבא. "מתי נסע?", "אבא אני חייב לראות את סבא….". אבי לא אכזב אותי.

יד ביד, והפעם עם אבא, סביב הגדרות שהקיפו את שער העלייה נסינו  למצוא פרצה בגדר, כי להיכנס דרך השער לא נתנו לנו. זחלנו פנימה אל תוך מחנה העולים. מתוך מהומת המתרוצצים שם – טף, נשים וזקנים, הצלחנו למצוא את האוהל שבו שכן סבא. הסבא האהוב עמד בפתח האהל, בחום הקיץ, לבוש עדיין בבגדי האביב של עירק.

 

אני רץ לקראתו, והוא מרחוק קורא בקול: "נחום! זו היא ארץ ישראל?"

 

תשע"ו