מאגר סיפורי מורשת

התגייסתי באוגוסט 1962. בערב היום השני לשהותי בבסיס קליטה ומיון, במקלחת, הבחנתי בחייל אשר גונב לי את הכפכפים והערתי לו על כך. הסתבר, שהיה זה סמל (בעל הדרגה הגבוהה במקום). העבירו אותי מיד לחדר מאסר, הורידו את השרוכים שלי (הזדעזעתי) וכעבור שעתיים העמידו אותי למשפט בפני מפקד המחנה באשמת טענת שווא כנגד הסמל. זיהיתי את הכפכפים באמצעות סימני זיהוי שהכרתי ולאחר כמה דקות התנצל מפקד המחנה וכצ'ופר נתן לי שלושה ימי חופשה בבית (נהדר).

 

בחזרתי לבקו"ם הציבו אותי כמועמד לקורס טיס, במחנה שם, הייתה בריכה ואוכל טוב ובצד בחינות פסיכוטכניות ואחרות עשיתי חיים. נהוג היה באותה עת לקבל את אישור ההורים להמשך בקורס, כשהגעתי הביתה לחופשה ובקשתי את אישורם קיבלתי "בעיטה גדולה וחזקה" – זה מסוכן הם טענו. 

 

לאחר הסירוב הופניתי לחיל השריון שם עברתי טירונות ולאחר מיכן "מקצועות"- קורס מקצועי לשריונרים. בתרגיל על טנקים ובאש חיה פגעתי בתפקידי כתותחן תוך כדי נסיעה בשלוש מטרות – פגיעות שהיה קשה להשיגם בטכנולוגיה של אז. המפקד, עמוס כץ שלימים קיבל מינוי של קצין שריון ראשי התלהב מהפגיעות שלי וכמפקד הטנק שנמצא בחלק העליון של הצריח, אני התותחן ישבתי מתחתיו, תנוחה זו הייתה לו מאוד נוחה לתת לי בעיטה בגב ויחד עם זאת להעניק לי בתום התרגיל דרגת טר"ש, דרגה שהוענקה כאות כבוד להישג שהסגתי ולא הייתה מקובלת לחיילים טריים "במקצועות".

 

בהמשך, עברתי קורס קצינים במסלול אג"מ במחנה סירקין (בפתח תקווה) וקורס קציני שריון בשבטה. הוערכתי כקצין טוב ונבחרתי לשמש כמדריך בקורס מפקדי טנקים . מפקד הקורס היה באותה עת יאנוש בן גל ז"ל אשר נודע לימים כמי שהציל את כיבוש רמת הגולן במלחמת יום כיפור בתפקידו כמח"ט 7. מפקד קורס שלאחריו התמנה נתקה ניר שלימים היה מח"ט החטיבה בה נלחמתי במלחמת יום כיפור וזאת בהמשך. בסיום שירותי הסדיר הוענקה לי דרגת סגן. התחלתי ללמוד בטכניון. 

 

במאי 1967 תוך כדי לימודי בטכניון גויסתי ושהינו בתקופת ההמתנה בגזרה הדרומית. בתאריך 5 ביוני הושמעה בקשר הפקודה "סדין אדום" ופרצה המלחמה. פקדתי על מחלקת טנקים (צנטוריונים), נלחמנו בציר ביר לחפן, ביר חסנה, ביר תמדה בואכה לתעלת סואץ במסגרת האוגדה של יפה בחטיבה 520 בפיקודו של אלחנן סלע. התנועה שטפה כמעט ללא התנגדות,לעיתים נתקלנו בקיני יחידות מצריות שלא הייתה להם דרך לסגת, ראינו ציוד רב זרוק בחולות החל מנעלי חיילים, ציוד לחימה נגד לחימה כימית, קופסאות שימורים ועוד. עצרנו שבויים רבים שבחרו בחיים ובקשו מים ומזון מאיתנו, כמובן שנענינו. הקרבות הקשים נערכו בגזרה הצפונית ובמעבר המתלה ולא בגזרתנו. 

במהלך שירות המילואים עברתי קורס מפקדי פלוגות (מ"פ). ביום שבת בתאריך 6.10.1973 לקול קריאת יחידתי, ארזתי את הציוד הצבאי, נפרדתי מאשתי, נפגשתי עם חברי הטוב משה ויתקין ז"ל שנהרג במלחמה ונסענו במכוניתו למחסני החירום של החטיבה (חטיבת 217 לשעבר 520). ציידנו את הטנקים (צנטוריונים)  של הפלוגה- כמו גם הפלוגות האחרות- באופן חלקי בלבד מהציוד שמצאנו, חימשנו את הטנקים בפגזים ויצאנו על מובילים באופן חפוז לקראת לילה.

 

לא ידענו בשלב זה מה קורה בחזית, רק שמועות. שאכן מתנהלת מלחמה, היינו בטוחים בעצמינו כאילו אנו חוזרים על מה שהיה "בטיול" שעשינו במלחמת ששת הימים .מפקד החטיבה נתקה ניר -שכזכור היה מפקד קורס מפקדי טנקים בהיותי מדריך  במסגרת אוגדה 162 בפיקודו של אלוף אברהם אדן, החטיבה כללה בין השאר 3 גדודי (צנטוריונים), מפקד הגדוד שלי היה נתן פירעם.מסד"כ כוחות המילואים הגענו ראשונים לשטחי התארגנות בסיני. כבר באזור בלוזה, מקום פריקת הטנקים מהמובילים נתקלנו בפלוגת קומנדו מצרית. טבילת האש הראשונה הייתה להיווכח בשני זחלמי"ם ובטנק שנפגעו – הם היו הפצועים וההרוגים הראשונים של כוחות החטיבה. בהמשך אותו יום, שעה התפרסנו על הגבעות השולטות נורו על כוחותינו טילי סאגר, טילים שלא ידענו על קיומם ולא תרגלנו התגוננות מפניהם. הטנק של שרביט מהפלוגה שלי נפגע, התקרבתי עם הטנק שלי, העליתי את הנפגעים על סיפון הטנק ופקדתי על נהגו של שרביט לרדת עם הטנק מהגבעה למסתור במדרון אחורי. חזרתי לעמדתי הקודמת, לפתע אני מבחין בכדור אש בוער מתקרב לעברי, לא ידעתי מהו אותו כדור אך באופן אינסטינקטיבי נתתי לנהג (קלמן) פקודה לפנות ימינה בכל המהירות על מנת לנסות להתחמק מאותו כדור אש. תוך כדי הנסיעה פקדתי על התותחן (רקח) ועל טען הקשר (אברהמי) לצאת דרך הצריח ולקפוץ מהטנק תוך כדי שאני יושב על הצריח ומפנה להם דרך. רקח קפץ, אברהמי נזכר ששכח את העוזי שלו בצריח, ירד ולקח אותו, פעולה זו עלתה ברגלו שנקטעה והוא נפל על הקרקע נאנק מכאבים. משפגע הטיל בטנק הרגשתי חום בכל גופי, רסיסים חדרו לגופי ומההדף עפתי מהטנק אולי למרחק של 20 מטר.

 

אינני יודע מהיכן שאבתי כוחות אולם נתתי הוראה לרקח לשכב על ידי אברהמי ולא לזוז אני בעצמי יצאתי אחרי הטנק שהמשיך בנסיעתו – קלמן הנהג איבד את הקשר הפנימי בטנק עם פגיעת הטיל ולא ידע כלל מה מתרחש, אולם, משלא שמע את קולי מספר דקות הוא האט את נסיעתו, הצלחתי לעלות על הטנק ולדפוק על מדפי הנהג שהיו סגורים כדי שישמע אותי ויפתח אותם. מסרתי לו שנפגענו וחלק מהטנק עלה באש, הוריתי לו שיסתובב בכל המהירות לכיוון חזרה לכוחותינו, בדרך עוד הצלחתי לעצור ליד זחל"מ מכוחותינו ופקדתי עליו לפנות את אברהמי הפצוע ואת רקח שנותרנו בשטח שכולו נמצא כל העת תחת ירי המצרים. ביקשתי מקלמן שיחזיק אותי לבל אפול מכנף הטנק עליה ישבתי ונראה כי בשלב זה התעלפתי.

 

מצאתי את עצמי בתאג"ד כאשר הרופא הגדודי דר' צ'צ'יק ידידי רוכן עלי. בידיעה כי תפקוד הפלוגה יפגע, סירבתי להתפנות ועליתי על זחל"מ הקמב"ץ  ושכבתי שם מתענה מכאבים ולא מתפקד. למחרת ה- 8 באוקטובר היה יום גורלי בו קיבל הגדוד במסגרת פקודה חטיבתית להשתתף בהתקפת נגד באזור גשר הפירדאן, הגדוד ניתקל באש מיצרית מסיבית ונעצ, גדוד 113 בפיקודו של אסף יגורי המשיך בשעטה לעבר הפירדאן, תוך דקות ספג גדוד 113 אש תופת, נהרגו 32 חיילים וקצינים בניהם גם חברי הטוב משה ויתקין, עלו באש 18 טנקים, אסף יגורי עצמו נפל בשבי והפך לקצין הבכיר ביותר שהמצרים שבו.

 

התקפת הנגד נכשלה וטרפה תוכניות מבצעיות מטכליות לגבי המשך הלוחמה, בעקבות הכישלון הוקמה וועדת אגרנט. בימים הבאים התאוששתי בשלבים, הגדוד והחטיבה כולה לקקו את פצועיהם וניסו לחזור לכשירות תוך כדי בלימת כוחות מצריים.

 

ביום 17 באוקטובר הציבה החטיבה מארב לחטיבה 25 מצרית והשמידה אותה, המורל עלה ונראה גם חיוך על השפתיים, בלילה של אותו יום עברנו על גשר גלילים את התעלה יחד עם כוחות נוספים ובעצם גרמנו לכיתורה של הארמיה השלישית מהלך שהוביל בסופו לשיחות השלום עם מצרים.

 

מלחמת ששת הימים: "מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה".

מלחמת יום כיפור: " מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: ??? ?????, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או ??? ?????? – חַרְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם ??? ????? – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973".

ויקיפדיה 

תשע"ו