מאגר סיפורי מורשת

שמי מרי ניסן, נולדתי בעיראק  ב-30.7.1943 בעיר בגדד. נולדתי לאחר שישה אחים – בת וחמישה בנים. הורי מאוד שמחו ועשו מסיבה גדולה. גדלתי בבית מאוד אמיד עם מטפלות, טבח ועוזרת, מצבנו הכלכלי היה טוב.

אבי עבד כסוחר ואמי הייתה עקרת בית כפי שהיה נהוג באותו הזמן. כשהגעתי לגיל שש הורי שלחו אותי לבית ספר יהודי. לאחר שנה בהיותי בת שבע הוחלט לעלות לארץ בפברואר 1951. ההחלטה לעלות לארץ ישראל הייתה בגלל שסבא היה פעיל באגודה הציונית ולכן עלינו לארץ "במבצע עזרא ונחמיה". אבי מסר את עסקו לאחד העובדים במתנה ואת הבית המפואר נתן לשומר הסף שהיה נאמן ושמר על משפחתי.

בשדה התעופה בעיראק חיפשו לנו בבגדים תכשיטים ודברים יקרי ערך, וכשראו שאין עלינו לא זהב ולא כסף הרשו לנו לעלות למטוס. אסרו עלינו להביא רכוש חוץ ממעט בגדים לכל אדם.

במטוס התיישבו כל משפחתי ורק אני לא מצאתי את מקומי. התחלתי לבכות ושאלתי את אמי איפה אני יושבת? במטוס היה דייל ערבי ששמע את שאלתי וענה שאשב על יד דלת המטוס שאם המטוס ייפול אהיה הראשונה. נלחצתי עוד יותר. אמי חיבקה אותי ואמרה שהיא תשמור עלי והושיבה אותי על ידה. טסנו ישירות לישראל בלי עצירת ביניים.

עלינו לארץ בשנת 1951, בחודש פברואר. כשהגענו לארץ קיבלו אותנו יפה. הכניסו אותנו לאולם גדול ופזרו עלינו D.D.T,  מין אבקה לבנה כדי "לחטא" אותנו שלא העברנו חיידקים מעירק. זה היה לא נעים ואפילו משפיל. לאחר מכן נתנו לכל משפחה אוהל גדול ומזרונים כדי לישון. עברו כמה ימים ופינו כל משפחה במשאיות למעברה בבאר- יעקב, גם שם קיבלנו אוהל ומזרונים. לאחר שהתמקמנו לקחו אותנו, הילדים, "לבית- הספר" שהיה אוהל ענק ובמרכזו לוח.  ישבנו על החול ולמדו אותנו עברית וחשבון. בשעה שתיים-עשרה שלחו אותנו חזרה למאהל (הביתה).

שם גרנו שלוש שנים. אבי עבד בסלילת כבישים והיה חוזר עם פצעים בכפות ידיו ואמי טיפלה בו. אחרי עבודתו הקשה של אבי קיבלנו צריף גדול עם שירותים ומקלחת. היות ואבי התקדם בעבודתו הרשינו לעצמנו  לעבור לתל-אביב. קניינו בית וגם אחי הגדולים גייסו כסף לקיום. למדנו בבית ספר טוב  וחיינו חיים טובים.

בגיל 15 סיימתי ללמוד בבית הספר היסודי ומכיוון שהייתי ילדה גדולה רשמו אותי לבית ספר תיכון, שם למדתי בערב ובבוקר עבדתי בבית חרושת לאופנת נשים. שם רכשתי את מקצוע התפירה. הגעתי לגיל 18 לא גייסו אותי צה"ל מכוון שלמדתי בבית ספר דתי ואז לא היו מגייסים בנות דתיות. הצטערתי מאוד.

הכרתי את ציון והתאהבנו, ולאחר שנה של היכרות נישאנו. הכרנו דרך חברים שיצאנו לבלות ביחד. גרנו בבית ובו שלושה חדרים ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: דדו- דוד, אתי-אסתר וסיגל-נעמה. השמות הנוספים לילדי על שמם של הסבים והסבתות שלהם.

הילדים למדו טוב וגדלו לתפארת. לאחר עשרים ושש שנות נישואים התגרשנו. היום אני חייה עם ילדי ושבעת נכדיי ואני מאושרת.

כיום אני עדיין עובדת כתופרת להנאתי, אוהבת לרקוד ריקודי עם, קוראת ספרים להנאתי ומבלה עם חברים. האמנתי שצריך אמא בבית כדי לקבל את הילדים אחרי בית הספר עם אוכל חם, וכשחלפו השנים וכבר לא הרגשתי צורך ללמוד לתואר, עברתי קורסים להתקדמות בתפירה.

הזוית האישית

עידו: היה לי מאוד מעניין לשמוע את סיפור עלייתה של סבתא לארץ מעיראק ומאוד הערכתי את הבחירה שלה לוותר על לימודי תואר לטובת ילדיה כשחיכתה להם מדי יום עם אוכל חם.