מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי שהכינוי שלה "ממי" מספרת שהייתה בעיה לעלות לארץ ישראל כי השלטונות המרוקאים אסרו על העלייה לארץ.

הם עשו את כל ההכנות בחשאי, הם הלכו להוציא דרכונים ושקרו שהם נוסעים לצרפת. בלילה מאוחר שכולם ישנים הם ארזו את החפצים שלהם מהר, ועלו לאנייה לכיוון ישראל.

באניה הרגישו לא טוב, היא הייתה עמוסה בנוסעים והתנאים היו קשים. לסבתא הייתה תינוקת בת מס' חודשים שהקיאה בלי סוף ובכתה. הם עצרו לחנייה בעיר מרסיי שבצרפת, טיילו מעט, לכן מכנים אותם בצחוק שהגיעו "מדרום צרפת", ואז המשיכו לארץ ישראל.

כשהגיעו לנמל חיפה סבא שלי ז"ל בקש להגיע לעיר ים, לאשדוד ים, כי היה ידוע באהבתו לים והיה שוחה כל יום בים. אנשי הסוכנות היהודית הבטיחו לו שיגיע לאשדוד אבל בלילה העמיסו אותם על משאיות ולקחו אותם לקריית שמונה. בבוקר סבא שלי התעורר וחפש את הים ומיד הבין ששקרו להם ובעצם אין ים בקריית שמונה.

סבא שלי כעס מאד והוא וסבתא שלי וסבא רבא נסעו חזרה למשרדי הסוכנות היהודית ובקשו להגיע לאשדוד. אנשי הסוכנות  סירבו בכל תוקף לשנות להם את עיר מגוריהם ולכן הם החליטו לשבות רעב מול המשרדים בחיפה. וככה, לאחר 7 ימים שהם שבתו רעב ולא התייאשו, הבינו אנשי הסוכנות היהודית שהם עקשניים ונאלצו לקחת אותם לאשדוד-ים.

סבא וסבתא שלי הם ממקימי אשדוד וותיקי העיר. אשדוד באותם ימים הייתה בעיקר עיר חול וים ולאט לאט נבנתה ע"י העלייה ממרוקו הגדולה של שנות ה-50 וה-60.

סבא עבד בחברת חשמל והיה ממקימי חברת חשמל בעיר. לאחר מס' שנים הוא פתח עסק קטן של חייטות והיה תופר חליפות לגברים. סבתא ממי מספרת שמרבית הגברים באותם הימים תפרו אצל סבא.

לסבא וסבתא נולדו 6 ילדים, 3 בנים ו-3 בנות, כולם למדו, השכילו והצליחו בחיים.

לסבתא שלי 18 נכדים ו-19 נינים, היא בת קרוב ל-90 שנה, חיה וגרה באשדוד, קרוב למשפחה המורחבת של אמא שלי. אמא שלי, בת הזקונים, וסבתא ממי מאוד קשורה אליה ואלינו, ופעם בחודש מתארחת אצלנו לשבת בקיבוץ. מצטרפת לטיולים ולסתם כיף עם המשפחה.

הזוית האישית

ליהיא ופיבי: היה כיף להיות אחת עם השניה לספר ולהקשיב .