מאגר סיפורי מורשת

אנו, התלמידים אושר דבש, נטע כהן-סבן, דניאל אחואן, כפיר סופר ואביב זריהן  משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי ביוזמה ייחודית של "הנצחת סיפורי שואה", סיפור עדות של שורדי שואה. היוזמה בשיתוף "בית להיות". במסגרת זו בחרנו בחקר התמונה של יטי שטנצלר ומשפחתה שצולמה לפני המלחמה. יטי שרדה, עלתה לארץ והקימה משפחה בישראל. את סיפורה  שמענו מפי ביתה.

התמונה של משפחת שטנצלר שצולמה לפני המלחמה

התמונה המשוחזרת

בתה של יטי קרן (שטנצלר) מספרת

בתמונה רואים את הילדה – היא האימא שלי, הילד הקטן – היה אחיה שמת במחנה ריכוז, סבתא וסבא שלי.

התמונה היא בין התמונות הבודדות שאימא שלי השיגה דרך דודה שלה. אימא שלי איבדה את כל התמונות המשפחתיות כשלקחו אותם בשיירות למחנה ריכוז. מהתמונה, אימא וסבתא שלי שרדו, סבא שלי לא היה איתם במחנה ריכוז, הוא ישב בכלא בגלל פעילות פוליטית כי חילק מנשרים והילד הקטן מת מרעב ומחלות.

יטי גדלה עם משפחתה בעיר ברשד. היו בעיר יהודים רבים. בשנת 1941 העיר נכבשה על ידי הגרמנים והרומנים ואז התחילו הגזירות על היהודים. יותר מאוחר נשלחו היהודים, וגם משפחתה של יטי, למחנה הריכוז באזור צפון רומניה, באזור בוקובינה. משם לקחו אותם ברגל ובקרונות של בהמות לטרנסניטריה.

לאמי קראו יטי והיא נפטרה השנה מקורונה. אחיה הקטן מת בידיים שלה במחנה ריכוז, המשפחה עזרה לפרטיזנים, החביאו אותם במבנה הרעוע שבו הם גרו.

סבתא שלי חיה במלחמת הישרדות יום יומית. היא הייתה על פסי רכבת והיא הצליחה לעקור את הפסים ולהביא אותם הביתה. הם ישנו על דלתות עץ וכמעט כל המשפחה נפטרה. זה לא היה מחנה השמדה, זה היה מחנה ריכוז, היו נותנים שם לאנשים למות ממחלות. זו הייתה שנה שהיה בה מחלת הטיפוס ורעב נוראי, אימא שלי הייתה הולכת לקבץ נדבות. יום אחד, תפסו אותה שומרים אוקראינים שרצו להוציא ממנה מידע כי הם חיפשו שם פרטיזנים שמתחבאים.

היא הייתה ילדה מאוד אמיצה. היא הייתה בסך הכל בת 7 ותיחקרו אותה, אך היא לא נכנעה ולא ספרה להם שהפרטיזנים בבית שלה. זיכרון מצמרר שהיא זוכרת הוא שבחורף אחד, מאוד קשה, היא ראתה פרטיזנים שתלו אותם על חבל וגופותיהם מתנדנדות ברוח. תמונה זו נחרטה בזיכרונה. עוד היא מספרת שעטפו לה את הרגליים בעיתונים כי לא היו להם בגדים. אימא של יטי, הסבתא שלי, נפטרה בגיל 54, היא חזרה כשהיא לא אישה בריאה. הם חזרו לרומניה לאותו בית. סבתא שלי דאגה למשפחה המורחבת שלה, הם היו משפחה מאוד גדולה. 400,000 יהודים נלקחו מרומניה ואז חזרו לשם בחזרה בסיום השואה, כשהם הגיעו לרומניה אימא שלי התחתנה.

בשנת 1964 אנחנו עלינו לארץ. כשאני בת שנתיים, אימא שלי הייתה נשואה עם שני ילדים. אנשים מאוד סבלו במחנות באוקראינה. זה היה סבל מתמשך. הרגו אנשים, נתנו להם לסבול ולמות מייסורים ויש עוד דבר שהיא מספרת – שכל היום היו מגיעים עם מריצות ומעמיסים עליהם גופות והיה כל כך קר וקפוא שאי אפשר היה לקבור אותם באדמה כי האדמה הייתה קפואה.

אח שלה נמצא בקבר אחים, הילד שבתמונה היה בן 6 והיא בת 7. ערמו ככה גופות כל הזמן. המשפחה הייתה שייכת ליהדות רומניה ולא מדברים על זה הרבה וטוענים שזה משהו קל יותר. בעיקר דיברו על השואה של הפולנים, במחנות השמדה היו רוצחים אותם ישר בלי סבל ובמחנה ריכוז, כמו שהייתה המשפחה שלה, היו מענים אותם וגורמים לאנשים למות, ללא אוכל, ממחלות קשות. שמו אותם בכל מיני מבנים מוזנחים ולא אישרו להם לצאת כדי שימותו לאט לאט מרעב, קור ומחלות. המוני אנשים חוו טיפוס וזה יותר רע, כי לא היו להם תנאים סניטריים.

אלו שלא הצליחו להתקדם לעבר מחנות הריכוז – ירו בהם, כי הפריעו לקצב ההליכה. הם היו צריכים לחצות את נהר דיינפר שבאוקראינה ובדיוק מדברים על זה עכשיו במלחמת אוקראינה ורוסיה. זרקו לנהר ילדים ותינוקות. הם עברו פשוט עינוי איטי, הרבה יותר קשה מהקטע של ההשמדה.

את חלקם לקחו לעבודת פרך. השלטון הרומני שיתף פעולה כדי שיהיה אפשר להיפטר מכל היהודים שם. שנים הם לא הכירו או הודו באכזריות בה הם התנהגו כלפי היהודים. הרומנים מספרים שהאוקראנים היו יותר אכזריים מהגרמנים והרומנים ולכן הייתי רוצה שיידעו יותר על עצם ההנצחה של יהדות רומניה.

הזוית האישית

התמונה והסיפור מאחוריה נכתבו על ידי התלמידים מחט"ב ביניים קציר בחולון והועלו למאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי.

תלמידי כיתות ט' בחט"ב קציר בחולון הנציחו את השואה בדרך מיוחדת ביותר. נוצר חיבור ביניהם ובין "בית להיות" בחולון – מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה שמהווה בית לניצולי השואה. בארכיון שלהם מצאו התלמידים תמונות שצולמו לפני מלחמת העולם השנייה שאין עליהן הרבה מידע. התלמידים עבדו בקבוצות, יצרו קשר עם בני משפחה ששרדו, חקרו אודות התמונות, מתי צולמו, היכן, מי המצולמים ומה עלה בגורלם ושחזרו את תמונות המקור תוך תשומת לב לפרטים, לסגנון הלבוש, לאביזרים, למיקום ולתאורה.

תהליך ההכנה כלל מפגשי זום בנושאים העוסקים בחינוך לתודעת השואה ולקחיה, חקר אנדרטאות לזכר השואה בארץ ובעולם ויצירות ספרותיות שנכתבו בעקבותיה, הדרכת יסודות הצילום ושמיעת עדויות ממקור ראשון או שני על ידי שורדי שואה או בני משפחותיהם.

התוצרים הוצגו בתערוכת הצילומים, שהתקיימה בתאריך 10.06.22, ברחבת ״בית להיות״, בנוכחות התלמידים, הוריהם, חברי הנהלת ביה״ס, מורים, חברים, שורדי/ות השואה ובני המשפחה של הנספים.

שותפות ושותפים לתהליך ומנחות: חיה כספי – מורה לאומנות, אילנה יוחנן, ליהיא יצחקי-פלדמן – מורות לספרות ומנטוריות pbl, חן שובל – מנהל ״בית להיות״, משפחות השורדים, תלמידי ט'5, ט'6, גימנסיה ״קציר״ – חולון, תכנית הקשר הרב דורי בהובלת המדריכה האזורית אטי סטופיקי.

הצגת שיחזור התמונה