מאגר סיפורי מורשת

אנו, התלמידים נגה בן יאיר, לוטם בקל, ירין איסקוב, עילי אדטו וליאם אפיקים משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי ביוזמה ייחודית של "הנצחת סיפורי שואה", סיפור עדות של שורדי שואה. היוזמה בשיתוף "בית להיות". במסגרת זו בחרנו בחקר התמונה של בטי ואפרים ליטבק שנרצחו בשואה. את סיפורם ואת הסיפור של משפחתם שמענו מפי בת דודתם  ברכה לזרוביץ.

הסיפור של משפחת ליטבק (בעקבות התמונה שנמצאה בארכיון)

שרה ליטבק, דודתה של ברכה לזרוביץ, חיה בעיירה טרנסניסטריה אשר במולדובה היום. בתקופת מלחמת העולם השנייה האיזור נשלט על ידי הרומנים.

שרה ליטבק חיה עם בעלה ושני ילדיה בטי ואפרים בעיירה טרנסניסטריה. בזמן שהתמונה צולמה (כנראה בשנת 1939), הם היו בטוחים וחיו חיים רגילים. הם היו לבושים יפה, הדודה וילדיה היו ממשפחה אמידה שחיה בתנאים טובים וביום אחד הם מצאו עצמם בתוך סיטואציה שהרחיקה אותם מכל מה שהכירו בחייהם, תלשה אותם מבתיהם ובבת אחת הם מצאו את עצמם יחפים הולכים ברגל, בקור, מותשים.

ברוסיה ואוקראינה המלחמה התחילה ביוני 1941, זאת בגלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם בהתחלה בין ממשלת רוסיה וגרמניה וקבע ששתי המדינות לא תוקפות אחת את השנייה. ברכה לזרוביץ נולדה ב 18 ביוני 1941, בשבוע שבו פרצה המלחמה ברוסיה וב – 22  ליוני גרמניה פלשה לברית המועצות.

אימא שלה נשארה לבדה כי לקחו את אבא שלה לצבא האדום. בהתחלה אימא שלה ניסתה לחכות לו אבל אז סבתא של ברכה (מצד אבא), אמרה לה שאין טעם שתחכה כי אין לדעת מה יקרה, ואמרה לה: "את חייבת לקחת עגלה ולברוח עם התינוקת" ואימא שלה ברחה איתה, שזה דבר לא פשוט עבור אישה שרק ילדה, עם תינוקת בת 10 ימים, וזה סיפור שלקח בערך חצי שנה. ואכן ברכה ואמה ברחו לקזחסטן במזרח אסיה, אימא שלה הייתה רוקחת וזה מה שהציל אותן, כי בכל מקום היו צריכים את העזרה שלה.

דודתה שרה נשארה בטרניסטריה. בהתחלה היא לא הלכה עם כל היהודים, והגרמנים נתנו להם להישאר בביתם בגלל שהייתה מאד עשירה. יום אחד בבוקר הגיעו הגרמנים והוציאו אותם מהבית עם הכותנות ולא נתנו להם אפילו לגרוב גרביים על הרגליים. היא ניסתה לגרוב לילד גרביים והרביצו לה בשוט.

התנאים בטרנסניסטריה היו נוראיים וברכה חושבת שהתנאים שם היו יותר קשים מאושוויץ. הם הלכו ברגל מאות קילומטרים כשכל הדרך מרביצים להם והורגים אותם. לדברי ברכה, הגרמנים היו הכי נוראים אבל אף עם כמעט באירופה לא היה טוב ליהודים, כי כולם שיתפו פעולה עם הנאצים. האוקראינים לרוב היו גם מאוד אכזריים ושיתפו פעולה עם הגרמנים אך היו נשים אוקראיניות שכן עזרו. יום אחד הילדה בטי ליטבק נפלה בדרך ולא היה לה כוח ללכת. הילדה הגיעה אל האוקראינית שעזרה לה קיבלה ממנה מרק, אבל הם לא נתנו לה להיכנס לבית כי היא הייתה עם כינים ומלוכלכת והם פחדו שהיא תלכלך את הבית.

הדודה ביקשה מהאישה האוקראינית שהילדה תישאר אצלה, גם הילדה מאוד התחננה, כי היא לא רצתה למות וכבר הרגישה שהיא הולכת למות. האוקראינית אמרה שהיא לא יכולה ושבעלה יהרוג אותה אם היא תכניס ילדה כזאת הביתה, אז היא אמרה לה שהיא מוכנה לעזור לה ולהביא לה קצת אוכל ברגע שהיא עוברת באזור. הדודה בלית ברירה סחבה את הילדה בשלג והילדה כל פעם נפלה והדודה יחד איתה. לבסוף, כשהם הגיעו לרפת הילדה הפסיקה לדבר ולאחר יומיים היא נפטרה. בכל אותו הזמן שהדודה סוחבת את הילדה אל הרפת, הילד אפרים כבר נמצא שם אבל הוא גם כבר חולה, מותש וכבר אמר שהוא יודע שהוא הולך למות.

הדודה שרה שרדה את המסע ולאחר המלחמה נפגשה עם אחותה, שרה ליטבק. שרה נותרה לבדה. בעלה, ילדיה וכל משפחתה נספתה בשואה. הדודה שרדה את השואה. ברכה מספרת שהייתה לה אישיות אדירה. אמנם מאוד קשה בגלל כל הדברים שעברה, אך הייתה מאוד חכמה, בעלת אישיות טובה. לפני המלחמה היתה לה משפחה והיו לה חיים מאד טובים ויפים ועכשיו היא נשארה בלי כלום.

ברכה לא יודעת אם התמונה נמצאה אצל דודה שלה גם בדרך או שהגיעה לארץ והיו לה קרובים בארץ, היא לא בדיוק זוכרת.. ברכה אומרת שכנראה הדודה שמרה את התמונה בתוך השקית עם כל שאר הדברים שנשארו לה.

לפני תחילת הקורונה ברכה עשתה עם ילדיה מסע לטרנסניסטריה, בעקבות הילדים האלה – בטי ואפרים – כי היא מרגישה אחריות כלפיהם. הם הגיעו למקום אחרי הרבה חיפושים, כי למעט ספר אחד שבו כתוב על המקום הזה, שום מורה דרך לא הכיר את המקום. הם עשו מחקר לפי תצלומי אוויר וכל מיני חישובים, גם לפי הספר שבו היה רשום על המקום. הם הגיעו ומסתבר שהיו שם חמישה בורות, בכל בור היו אלפי אנשים. כל מה שנותר שם הוא עצמות של יהודים שנזרקו לחמישה קברי אחים באותו אזור ולא רואים שום דבר, הכל ריק. במקום יש אנדרטה מאוד מרשימה במולוצ'ניה – המקום הנורא ביותר בטרנסניסטריה.

בטי ואפרים ליטבק בשנת 1939

שיחזור התמונה

הזוית האישית

התמונה והסיפור מאחוריה נכתבו על ידי התלמידים מחט"ב ביניים קציר בחולון והועלו למאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי.

תלמידי כיתות ט' בחט"ב קציר בחולון הנציחו את השואה בדרך מיוחדת ביותר. נוצר חיבור ביניהם ובין "בית להיות" בחולון – מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה שמהווה בית לניצולי השואה. בארכיון שלהם מצאו התלמידים תמונות שצולמו לפני מלחמת העולם השנייה שאין עליהן הרבה מידע. התלמידים עבדו בקבוצות, יצרו קשר עם בני משפחה ששרדו, חקרו אודות התמונות, מתי צולמו, היכן, מי המצולמים ומה עלה בגורלם ושחזרו את תמונות המקור תוך תשומת לב לפרטים, לסגנון הלבוש, לאביזרים, למיקום ולתאורה.

תהליך ההכנה כלל מפגשי זום בנושאים העוסקים בחינוך לתודעת השואה ולקחיה, חקר אנדרטאות לזכר השואה בארץ ובעולם ויצירות ספרותיות שנכתבו בעקבותיה, הדרכת יסודות הצילום ושמיעת עדויות ממקור ראשון או שני על ידי שורדי שואה או בני משפחותיהם.

התוצרים הוצגו בתערוכת הצילומים, שהתקיימה בתאריך 10.06.22, ברחבת ״בית להיות״, בנוכחות התלמידים, הוריהם, חברי הנהלת ביה״ס, מורים, חברים, שורדי/ות השואה ובני המשפחה של הנספים.

שותפות ושותפים לתהליך ומנחות: חיה כספי – מורה לאומנות, אילנה יוחנן, ליהיא יצחקי-פלדמן – מורות לספרות ומנטוריות pbl, חן שובל – מנהל ״בית להיות״, משפחות השורדים, תלמידי ט'5, ט'6, גימנסיה ״קציר״ – חולון, תכנית הקשר הרב דורי בהובלת המדריכה האזורית אטי סטופיקי.

הצגת שיחזור התמונה