מאגר סיפורי מורשת

שמי אלן בקר, נולדתי בשנת 1943 בבריטניה וגדלתי בבית יהודי מסורתי.

וזה סיפורי: מודעה אחת שהייתה תלויה במועדון סטודנטים שינתה את חיי.  הדבר היה בשנת 1963 כאשר הייתי לקראת סיום לימודיי בפקולטה להנדסה כימית באוניברסיטת לונדון, ומתלבט היכן להמשיך את דרכי בחיים, בקנדה או אולי באוסטרליה? המודעה הציעה אפשרות לנסוע לישראל לשנה, ללמוד עברית באולפן במשך חצי שנה, לאחר מכן לעבוד חצי שנה ואז לקבל כרטיס נסיעה בחזרה הביתה. כדרכם של צעירים, ההרפתקה נראתה לי מאוד. שלחתי בקשה להצטרף ו… שכחתי מזה.

לאחר מספר חודשים זומנתי למפגש ב'בית הילל' במרכז לונדון, שם פגשתי  צעירים כמוני שביקשו לברר על אפשרות נסיעה לישראל. בתום המפגש נתבקשנו לקבל החלטה ובו במקום החלטתי לנסוע. אציין כי גדלתי בבית מסורתי, אבל לא ציוני במיוחד, חגגנו רק את ראש השנה ואת פסח. כשסיפרתי לאמי שאני מתכנן לנסוע לשנה לישראל, היא פרצה להפתעתי בבכי.  "אתה תמצא שם בחורה יהודייה ולא תחזור", אמרה בחשש. הייתי בן 20 והדבר נשמע לי כה מופרך, עד שפרצתי בצחוק. לא העליתי בדעתי שדבר כזה יכול לקרות…

התחלתי להתכונן לנסיעה לישראל. לא היה לי כסף, ומעולם לא ביקשתי כסף מההורים. אז הסוכנות שארגנה את הנסיעה, הציעה לי להצטרף לעוד שלושה בחורים ולנסוע איתם במכונית דרך אירופה. היינו ארבעה צעירים, אקדמאיים, שניים דתיים ושניים חילוניים, והסתדרנו יוצא מן הכלל. נסענו במיני מיינור, עליה העמסנו את כל הציוד לנסיעה הארוכה, כולל אוהלים ושקי שינה. הגענו לפיראוס ביוון, משם התעתדנו להפליג במעבורת לחיפה, אך קודם לכן נכנסנו למסעדת דגים והזמנו סרדינים. "לא לאכול את ראש הדג," הזהיר אותנו אחד הבחורים. צחקנו. את אשר קרה במהלך ההפלגה אין צורך לתאר…

לאחר שלושה ימי סיוט, הגענו לחיפה משם נסענו לאולפן בבאר שבע ונפגשנו עם יתר חברי הקבוצה. העיר שקקה צעירים, עובדה שהלהיבה אותי מאד.

זמן מה לאחר הגעתנו סיפחנו לקבוצה שתי מורות צעירות שהצטרפו לחיי הלילה שלנו. מהר מאד התפתחו יחסים ביני לבין אחת המורות, שהפכה בהמשך לאשתי עד היום הזה.

מצאתי בחורה יהודייה ונשארתי בארץ.

אימא צדקה! כרגיל…

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת חוג כתיבה יוצרת והקשר הרב דורי בפאלאס להבים