מאגר סיפורי מורשת

סבתא איילה מספרת על העלייה מאורוגואי לארץ ישראל

הורי

אמי שמה אידה הגיעה מליטה לאורוגואי לפני מלחמת העולם השנייה בגיל 5. אבי  שמו סלומון. הגיע מרוסיה לאורוגואי גם כן לפני מלחמת העולם השנייה בגיל 12 הם הצליחו לברוח לפני כניסת הגרמנים ולעלות לאוניה בתשלום יקר מאוד. ככה ההורים שלהם הצליחו להציל את כל המשפחה. יחד עם אמי עלו 5 אחים ואחיות מאוד עניים. ככה הם ניצלו מהשואה.

אני

נולדתי באורוגואי בשנת 1956 בעיר מונטוידאו, עיר הבירה. גרתי בבית קרוב לסבתי וסבי הוריו של אבא שלי. הורי עבדו בכל עבודה המזדמנת כדי שאני אוכל ללמוד בבית ספר פרטיוגם באזור שנמצאים בו יהודים. באורוגואי לא היו בעיות עם היהודים, אז בכל בתי הספר למדו ילדים מכל הדתות. אני למדתי בבית ספר בשם LA FRANCE  קרוב לבית של הסבים שלי ובסוף יום הלימודים הייתי הולכת אליהם ומתכוננת לבית ספר יהודי משעה 14.00 עד 18.00 בשם שלום עליכם. שם לימדו אותי שפה יידיש וכמובן על כל החגים.

הינו חוגגים את כל החגים בבית הספר ביחד עם הורי והסבים בדיוק לפי ההלכה. החג הכי קשה בשבילי כילדה היה יום כיפור. ולמה? כי המדינה שנולדתי לא מדינת היהודים והייתי צריכה להגיע ללימודים, עם השנים אמי החליטה שבכל החגים שלנו לא אגיע יותר ללימודים.

כדי לשמור על היהדות שלחו אותי למפגשים של נוער יהודי בשם hebraica maccabi, שם היינו מקיימים פעילויות חברתיות הקשורות למדינת ישראל. הנושאים היו תמיד סביב המדינה והעליה לארץ ישראל.

בגיל 17 ידעתי שהחיים שלי באורוגואי לא מה שאני רוצה, אלא לעלות לארץ ישראל. חשוב היה לי היה להקים משפחה בישראל במדינת היהודים. בסיום הלימודים בשנת  1973 עליתי לארץ ישראל.

LA FRANCE – תמונת בית הספר

העלייה לארץ

בחוץ לארץ כדי לעלות לארץ יש להגיע לסוכנות היהודית שם נפגשים עם שליח מישראל אשר מסביר לנו  מה אפשרויות בארץ. אני ידעתי שהיעד שלי זה קיבוץ. לא הכרתי את הארץ קודם אז לא ידעתי לאן אנחנו נגיע כקבוצה. מתנועת דרור היו יוצאים כל שנה קבוצה של אנשים מגיל 18, פעילי התנועה, לקיבוצים באזורים שונים. תאריך העליה שלנו היה 3/10/1973 לקיבוץ אל רום שברמת הגולן. בקיבוץ אל רום חיכה לי חבר שלי חיים הוא גם מאורוגואי.

קיבוץ אלרום בתקופת מחלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור 6/10/1973

ביום שבת 6/10/1973  נגש אלינו מזכיר הקיבוץ והסביר לנו שפרצה מלחמה והסורים נמצאים קרוב מאוד מאוד לקיבוץ ושנצטרך לשמור על עצמינו, להיכנס מיד למקלטים שם אנחנו בטוחים. אני גם אז לא הבנתי על מה הוא מדבר ואמרתי בטח מצלמים סרט על הקבוצה שלנו. בשעה 10.00 בבוקר הפיצוצים והפגזות היו כל כך חזקות כל כך קרוב אלינו שהתחלתי לבכות ולבקש לתת לי לחזור הביתה לאמא שלי, הייתי רק בת 18.

בשעה 19.00 בערב הגיעו משאיות של הצבא להוציאו אותנו מקיבוץ אלרום לקיבוץ גונן. הדרך הייתה סיוט אמיתי. מטוסים מעלינו, הפגזות, יריות של נשק ,של טנקים, שהיו צריכים לעצור את המשאית ולהוריד אותנו כדי להסתתר בשטח. אז הבנתי שזה קורה ושזה לא סרט.

הגענו לקיבוץ גונן בשעה 00:30 חיכו לנו המון אנשים. נתנו לכל אחד מזרון ושמיכה ולקחו אותנו לחדר האוכל לאכול  ולעבור את הלילה. בבוקר העבירו אותנו לקיבוץ דפנה ושם הינו כחודש ימים.  לקיבוץ אל רום לא יכולנו לחזור כי ההפגזות  פגעו בבתים שלנו בחדר האוכל  ובשטחים המרכזים.

החזרה לקיבוץ אל רום

חזרנו לקיבוץ אל רום באמצע חודש נובמבר, לא האמנו מה קרה. בתים הרוסים, בורות באדמה בשטחים הציבורים מחסן בגדים נעלם ומגג חדר אוכל ראינו את השמיים. סביב הקיבוץ היו טנקים סורים שרופים .עם הזמן הפך המקום לאנדרטה. חזרנו לקיבוץ, נבנו בתים חדשים, מחסן חדש וכמובן חדר האוכל. לא יכולתי לחשוב רק לחשוב שהייתי בארץ חודשיים ולראות את כל מה שקרה, חיזק אותי יותר וכמובן הבנתי שפה בארץ אני רוצה לחיות ולהקים משפחה.

החתונה

התחתנתי עם חיים בתאריך 27.3.1974 בקיבוץ אל רום וביום הזה הודיעו לנו שבשעה 17.00 צריך לסיים את החגיגה ולהוריד את כל האורחים באוטובוסים כי נצטרך להיכנס למקלטים ואין אישור מצה"ל להשאיר את האורחים.

ישבנו ביום החתונה שלנו עד שעה 23.00 במקלטים כשבחוץ הפגזות בלי סוף. בכל זאת שום דבר לא הצליח לשבור אותי וכאן בישראל הקמנו משפחה לתפארת.

חתונה בקיבוץ אל רום במקלט

חתונה במקלט בקיבוץ אל רום

הרחבת המשפחה

ליאת בתי הבכורה נולדה בקיבוץ אל רום ביום של שלג. היום היא אחות בקהילה. עינת הבת השנייה נולדה בחיפה. היום היא מורה בבית ספר יסודי. ישי בן זקונים נולד בחיפה. היום מאמן כדור רגל של קבוצות ילדים.

הזוית האישית

יעל וולקומירסקי: השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי ותעדתי את סיפורה של סבתא איילה, מצורפת מצגת התיעוד שהכנו ביחד.