תחילת דרכי לארץ
זו תמונה של גיטו ריגה שהוצאתי מהאינטרנט
בבואי לריגה פניתי לדירת משפחתי שהייתה ממוקמת בבניין רב דירות
נכנסתי לחדר המדרגות הראשון, היו בבניין 3 חדרי מדרגות ועליתי לדירה מספר 3. צלצלתי בפעמון,. הדלת נפתחה ואישה שאלה אותי מה רצוני?
הסברתי שאני בן המשפחה שגרה בדירה עד פרוץ המלחמה. היא צרחה עלי: אנחנו גרים כאן 20 שנים. ורואה אני בסלון את המזנון שלנו. האישה בצרחתה גרמה לפתיחת דלת דירה שכנה והופיעה בפתחה אישה נוספת. וכשהדלת פתוחה, מבחין אני בדירת השכנה בספה שלנו.
הבניין היה מאורגן ומסודר. מאחוריו הייתה חצר ובה מבנה של השוער. נגשתי אליו ואני במדי הצבא ובקשתי ממנו שיציג לי את ספר הבית. בספר היה רשום שבדירה מס' 3 גרה משפחת גוטמן (זאת משפחתי). נסעתי למפקדת העיר, פניתי לקצין העיר והסברתי שאין נותנים לי להיכנס לדירת משפחתי. הוא שאל אותי: בת כמה חדרים הדירה. לשמע תשובתי – 3 חדרים, הוא פסק שאקבל בדירה חדר אחד.
יצאתי העירה, פגשתי את אחד מחברי בתנועה שושן שמואל מבר"המ והפנה אותי אל אחד ממדריכי בתנועה, שאף הוא שרד את המלחמה, אילקה (אליהו) זיידין.
נגשתי מיד אל אילקה. הוא כמובן מאד שמח לראותני
ירדנו למרתף הבית, בו בתאים דירתיים אוכסנו עצים להסקה התנורים שבדירות. כאן פרס אילקה לפני נושא ה"בריחה" המתארגנת. סיכמנו, שאחזור אליו בעוד יומיים. וכך עשיתי. בפגישה הבאה אמר לי אילקה לנסוע לעיר וילנה ושם לפנות לכתובת מסוימת ולהציג את עצמי ע"פ סיסמה שניתנה לי. אך, בהגיעי למקום לא נעניתי ואי לכך החלטתי לשוב לריגה אל אילקה. כאן נמסר לי שבמעבר גבול אחר שבו השתמשה תנועת ה"בריחה", קרתה תקלה.
כעבור כשבוע חזרתי לעיר וילנה. שהיתי שם ימים אחדים עד שנאמר לי לצאת לתחנת הרכבת המקומית ולפגוש בה איש שבכיסו הימני עיתון "איזבטיה". להפתעתי, האיש שאותו פגשתי היה מולקה (שמואל יפה).
גם הוא היה במשך פרק זמן מדריך שלי בתנועה בהיותי חניך (נער). כמובן שהפגישה הייתה "מקרית יבשה". הוא מסר לי תעודת נסיעה צבאית המפנה אותי ליחידה צבאית החונה ליד העיר פרנקפורט שעל הנהר אודר. ובנוסף צייד אותי בשתי כתובות בפולין. האחת בעיר ורשה והשנייה בעיר לודג'. בדרכי לפרנקפורט היה עלי בורשה להחליף רכבת. החלטתי כאן להפסיק את המסע הזה. ויצאתי העירה לכתובת שקבלתי ממולקה. הגעתי למקום ובו פגשתי שליחה מהארץ בשם שרה סוקולר חברת קיבוץ יגור. היא נתנה בגדים אזרחיים והשתחררתי ממדי הצבא האדום הסובטי.
התאריך : 12/02/1946
לאחר שעברתי את מסך הברזל מערבה התחלתי לרשום ביומן את צעדי בהמשך דרכי בהעפלה לארץ. להלן תצלום הדף הראשון:
אלה דברי היומן הכתובים כאן. תחילתם בפולין לאחר שהצלחת בבריחה מברית המועצות:
03/02/1946 יצאתי מעירי. היום תלו כאן את שבעת הגנרלים הגרמנים. מורשה עברתי בלוויית סטפן גרייעק ללודג'. שם פגשתי את צבי נצר (מלניצר), שליח מהארץ, חבר קיבוץ אלונים ורתמתי לפעילות ב"בריחה".
במסגרת ה"בריחה" היה חברתי ליוצאי מחנות ואלה שנדודיהם הביאו אותם לתוך בר"המ. אנשים אלה אורגנו במסגרות קיבוציות. תחילת פעילותי כמדריך בקיבוץ שאורגן בעיר גלייביץ.
לאחר מכן: דרך צ'כוסלובקיה לאוסטריה. ומשם דרך הרי האלפים לאיטליה לקראת ההעפלה לארץ.
מילון
לקיר היו "אוזניים"אנשים היו מקשיבים דרך הקירות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה, היא המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. מספר החללים במלחמת העולם השנייה (לפי ההערכות המקובלות) מונה כ-64.5 מיליון בני אדם, יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה.
ללנינגרד
העיר הגיבורה הוא אובליסק הניצב בעיר סנקט פטרבורג (לשעבר לנינגרד) שברוסיה. האובליסק נחנך במאי 1985, לציון מלאת ארבעים שנה לניצחון ברית המועצות על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. התואר עיר גיבורה - הראשונה בברית המועצות - הוענק ללנינגרד ב-1945, לאחר תום המלחמה, שבמהלכה עמדה במצור הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית