מאגר סיפורי מורשת

החיים לפני מלחמת העולם השנייה

סבי, יוסף לשץ נולד בתאריך 1928126 בפולין אוקראינה בעיירה ולדימרץ. להוריו קראו זאב וגיטה. היו לו עוד שלושה אחים: בצלאל – האח הגדול, יעקב ויהודית.

העיירה נוסדה בידי יהודים וקיימת 650 שנה, בתוך העיירה היו הרבה בתי כנסת ורוב היהודים היו מסורתיים ודתיים. בעיירה היה נוער ציוני כמו בית"ר והשומר הצעיר שהם עסקו בפעילות רבה והתקווה שלהם הייתה לעלות ארצה כי הם היו ציוניים. רוב המשפחות כולל המשפחה של סבא שלי היו מעוטי יכולת.

לפני פרוץ המלחמה הם למדו בבית הספר ובמקביל למדו בתלמוד תורה, כי הם היו משפחה דתית. בבית דיברו ביידיש וגם קצת רוסית, פולנית ואוקראינית.

בילדותו הוא מספר, שבזמנם הפנוי הילדים היו משחקים בחמישה אבנים, מחבואים ואף היו שוחים. העיירה מנתה כ-2000 יהודים ומסביבם חיו אוקראינים.

כאשר סבי היה צריך לעלות לכיתה ד' פרצה מלחמת העולם השנייה. אביו היה תופר נעליים ואמו הייתה עקרת בית. סבי ומשפחתו חיו בגולה עד 1939. עד שנה זו החיים התנהלו כרגיל, מידת האנטישמיות עוד יחסית הייתה מועטה ומידי פעם האוקראיניים אמרו להם לעזוב אותם ושיחזרו לישראל.

המלחמה והסתגלותו של סבי

בשנת 1939 התחילה מלחמת העולם השנייה. עד שנת 1939 הפולנים שלטו ובשנת 1941 הרוסים תפסו את השלטון. בשנת 1941 הגרמנים התנפלו על רוסיה כי רצו לתפוס את השלטון ואז הרוסים נסוגו. תוך כדי האוקראינים התנפלו על היהודים, רצחו, שדדו ואנסו בנות יהודיות. לאוקראיניים לא היה שלטון עצמי, הם ידעו שהגרמנים מתנגדים ליהודים וכתוצאה מכך הם הרגו את היהודים. זהו היה השלב של הכניסה לגטו. הכניסו את סבי ואת משפחתו לגטו. הם לא יכלו לצאת ממנו. לא היה דרך לפרנס והם גוועו ברעב.

בתאריך 28.8.1941 הגרמנים ריכזו את היהודים במרכז. הגרמנים ירו לתוך הקהל, היה בכי וצעקות וסבי איבד את הוריו. הקהל דחף אותו והוא פשוט התחיל לרוץ לכיוון היער. הגרמנים השוטרים ירו עליו, הוא קפץ דרך הגדר והמשיך לרוץ ולרוץ במשך חצי שעה עד שהגיע לאפיסת כוחות. שעה וחצי אחרי שברח ריכזו את כל היהודים ביער שברח אליו ושם רצחו את כל היהודים מול עיניו. הוא חי ביער ארבעה חודשים לבד. היה קר וכדי להתחמם הוא ישן בתוך סוג של צמר גפן ירוק וגנב אוכל.

אחד החברים שהיה איתו חודש ביער תמיד רצה לחזור אבל סבי לא רצה ובליל העזיבה של חברו הוא נתקל בפרטיזנים שלחמו נגד הגרמנים והם לקחו אותו. הם ידעו שסבי מכיר את כל המקומות כי הוא חי שם הרבה זמן לכן סבי היה מוביל את הפרטיזנים. הם הלכו ארבעים קילומטר עד שהגיעו לצבא הפרטיזני ושם סבי עזר למפקד היחידה.

אחרי שהגיע לגיל 13, הוא הלך עם הצבא לפוצץ שדות תעופה ולחפש אנשים אוקראינים שמוסרים מידע לגרמנים. באותו זמן הרוסים התחילו לנצח את הגרמנים וחזרו לאזור ושחררו את המקום, אבל סבי ידע שאין לו לאן לחזור לכן הוא החליט להילחם. סבי התגייס לצבא כאשר היה בן 14.5, אבל בגלל היותו צעיר שלחו אותו לבית ספר צבאי ושם למד ונכח בקורסים מיוחדים ולאחר מכן ביקש שישלחו אותו להילחם. הוא נלחם בפולין והגיע עד ברלין ושם נפצע קשה ברגל וביד וברגע הזה הוא ידע שהוא סיים את העבודה שלו.

 סבי במדי הצבא

עלייתו של סבי לארץ והתאקלמותו

אחרי חמישה חודשים סבי ברח מבית החולים ונודע לו שיש יהודים שחזרו לרוסיה והם אמרו לו לבוא איתם כדי שייקחו אותו לקבוצה ציונית. הוא הצטרף ואחרי חודש וחצי הבריחו אותו לאזור אמריקאי ושם אחרי כמה חודשים הוא עבר לאוסטריה ברגל ומשם לאטליה. הוא התקדם עד לים התיכון ושם הוא והקבוצה חיכו לאנייה בלתי לגאלית שתגיע ותיקח אותם. אחרי שמונה ימים על האנייה תפסו אותם האנגלים בשנת 1946 ואז סבי קפץ לים ושחה לחוף חיפה והבריטים עצרו אותו ושלחו אותו לקפריסין למעצר של שנה ואחר כך החזירו אותו לישראל. במעצר הגיעה עיתונאית שראיינה אותו ושאלה אותו איך הוא שרד וביקשה שתספר לו את מה שחווה במלחמה. היא נתנה לו כרטיס ביקור ואמרה לו לפנות אליה כאשר הוא יגיע ארצה.

כאשר הגיע ארצה הוא ישן בצריף. לאחר מספר חודשים הוא עבר לתל אביב לבית חלוצים בעודו בן 17. הוא נסע לעיתונאית שפגש בכלא בקפריסין שכתבה בעיתונים הגדולים, קראו לה מרים עופר והיא זאת שדאגה לו לעבודה ואמרה לו להיות שליח של מכתבים. לאחר מכן הוא קודם לאיש מנגנון, קניין ראש ענף וראש מחלקה והתברר לו שהיא ניהלה את המחלקה במשרד הראשון של משרד הביטחון. באותה התקופה, שנת 1947 לא הייתה עוד מדינה. המשרד היה עוזר לחיילים שנמצאים בצבא ושם הוא נשאר ועבר מתפקיד לתפקיד ובסופו של דבר עבד שם יותר מ-46 שנה.

בשנת 1956 הוא הכיר את מזל שנולדה באלג'יר כאשר היה בן 28. הייתה לו דירה ביפו תל אביב וכשהתחתן קנה דירה בחולון ברחוב קוגל. עם השנים נולדו ילדיהם: זאב – אבא שלי, טובה – אחותו, שרון וגם ליאור. טובה חלתה ונפטרה ואחרי שש שנים גם מזל נפטרה ממחלה. סבי נשאר לבד עם שלושה בנים וגידל אותם.

אחרי מספר שנים סבי התחתן עם אישה אחרת ששמה אירה.

ספר שסבא כתב – "אתה מדבר זאבית?"

סבי כתב את הספר "אתה מדבר זאבית?" משום שרצה להעביר לילדיו את ההיסטוריה שלו: איך הוא נולד? מה הוא עבר? הוא התחיל לכתוב ובסוף זה יצא ספר. הספר הזה לא היה מיועד למכירה, אבל בסופו של דבר הוא כן נמכר, הייעוד של הספר היה שהילדים שלו ידעו שגם לו בהתחלה היו הורים, שהוא לא הגיע לעולם יש מאין וגם בספר הוא כתב הקדשה שזה מיועד לילדים – שידעו מי הוא. בסופו של דבר הספר הופיע גם בהוצאה לאור ובחנויות אבל לא נמכר הרבה.

בשנת 1990 כשהתכונן לצאת לפנסיה התחיל לכתוב על פתקאות. כל פעם כתב פתק עם כמה ראשי תיבות. זה לקח לו כמעט שנה עד שאסף הרבה פתקים והבין מה הוא באמת רוצה לכתוב. יום אחד הוא פשוט התיישב והתחיל לכתוב את הטיוטה ותהליך זה לקח בערך שלושה חודשים. אחר כך הוא לקח את הטיוטה והלך לעורך ספר ולאחר תיקונים הוא מסר את הטיוטה להוצאה לאור ובמסגרת משרד הביטחון הספר יצא לאור.

סבי הסביר לי שלספר את הסיפור פיזית יותר קשה מלכתוב. כשהוא ישב וכתב הוא פשוט כתב זיכרונות, לא עלו לו רגשות כי הוא כתב את מה שהוא זכר. אבל כאשר הוא מספר את זה למישהו או לכיתה זה הרבה יותר קשה. את רוב הדברים הוא לא כתב בספר, כיוון שלא רצה לרגש את ילדיו, אבל כשהוא מספר להם הוא מספר דברים יותר קשים. את הרגשות הוא לא כתב אבל כשהוא סיפר לי את הסיפור הוא מאוד התרגש.

הזוית האישית

מאוד נהנינו להקשיב וללמוד אחד על השני עובדות ופרטים שמעולם לא ידענו. אני מור החכמתי ולמדתי מאיפה סבי הגיע ואני יוסף שמעתי ונהניתי לראות את מור עובדת ומתעניינת.