מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הכרת הטוב לקב"ה על הזכות לגדול בבית משפחת צדוק

מרים עם יונה ותכלת בגינת אולפנת עפרה
מרים תנעמי בצעירותה 1956
סיפור אימוץ מיוחד של מרים ושני אחיה היתומים שעלו עם אביהם מתימן ונאספו אל בית משפחת צדוק הכנסת אורחים, ללא תגמול, כי אם חסד לשמו.

הכרת הטוב לקב"ה על הזכות לגדול בבית משפחת צדוק – נעמי וישראל צאלח, שאספו אותנו אל ביתם

שמי מרים, נולדתי בתימן, בעיר הבירה צנעא, בשנת תרצ"ט 1939 להוריי ישראל ור'נה (ר'נה – עשירה). יש לי אח גדול – עזרא, ואחות צעירה – ברכה. אבי היה בתימן מורה, מלמד תינוקות "מורי". אמי הייתה עקרת בית ובשעות הפנאי הייתה רוקמת, וטוחנת קמח למשפחות עשירות בשכר. גדלתי בתימן עד גיל חמש.

המסע לארץ ישראל...

בשנת 1942 התחילו עליות לישראל. סוכנים ציונים מישראל הגיעו לתימן לשכנע את האנשים לעלות ארצה. הם היו מגיעים לבתי כנסת ומרצים על ארץ ישראל. בעקבות זאת אמי המריצה את אבי לעלות ארצה. אבי אהב את הרעיון ויחד החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. אל המסע יצאנו 6 נפשות: ר'נה, ישראל וילדיהם: עזרא, מרים, ברכה ותינוקת קטנה.

בשנת 1943 האימאם (המלך) נתן אישור יציאה מתימן, ובנוסף – הבריטים אפשרו כניסה לארץ ישראל, כך שהחלטנו לנצל את ההזדמנות ולצאת אל הארץ המובטחת. התקופה הייתה תקופת המנדט הבריטי.

יוצאים לדרך ארוכה….

יצאנו לדרך מצנעא לכיוון עאדן ביום חמישי אחר הצהריים, יחד עם קבוצה של משפחות, סה"כ 37 נפשות. העלנו על משאיות מעט חפצים ואוכל. הייתה זו נסיעה של שעה וחצי מחוץ לצנעא, דרך כפרים ומדבריות, אל כפר "דאר עמר". תוך כדי הנסיעה ירד גשם במפתיע, ובעקבות זאת המשאית התקלקלה ונתקעה. שלחו מישהו לצנעא כדי להביא משאית אחרת, ובינתיים נשארנו במשאית עד עלות השחר. באותו שלב אחי עזרא ואבי התחילו ללכת ברגל לדאר עמר, יישוב יהודי קרוב, ואמי, אחיותיי ואני נשארנו במשאית. בסופו של דבר כל מי שהיה במשאית הגיע לדאר עמר בעזרת משאית אחרת שהביאו מצנעא. אותו יום היה יום שישי. אנשי המקום מיד עזרו לנו, נתנו לנו בגדים אחרים כי שלנו נרטבו בגשם, ודאגו לנו לאוכל ולינה בשבת.

לאחר השבת יצאנו לנסיעה תמורת תשלום מראש עבור המשאית ומורה דרך. עוד בצנעא אבי נתן את ספרי הקודש שלו למשפחת טיירי שהלוו לו כסף למסע. היינו 4 משפחות במשאית אחת, הורים וילדים. במשך ארבעה ימים נסענו בדרך עפר עד ד'אמר, שם עשינו חנייה ראשונה. מד'אמר המשכנו לירים, שם עשינו חנייה שנייה. אחרי ירים המשכנו עד רדאע, לחנייה שלישית. בכל מקום שהגענו אליו אירחו אותנו יפה ודאגו לכל מה שהינו צריכים. מרדאע כבר לא היתה דרך שאפשר היה לנסוע בה עם משאית, לכן היינו צריכים לשכור חמורים. יצאנו מרדאע עם חמורים והמשכנו איתם במסע של ארבעה ימים לפחות, עד קעטבה. בדרך לקעטבה היינו צריכים לחצות נהר, שהיה עמוק מאוד. באותו שלב אחי עזרא ואבי נפרדו משאר המשפחה. הם נכנסו למים וחצו את הנהר. אחי מספר שהמים כמעט סחפו אותו, אך הם היו מוכרחים לעבור את הנהר. אבי עזר לו, אך שאר המשפחה לא יכלה לחצות את הנהר. כנראה שהיו עוד דרכים ואנחנו המשכנו מדרך עוקפת עם החמורים. לבסוף נפגשנו בנקודה מסוימת אחרי הנהר והמשכנו במסע לקעטבה. בקעטבה התעכבנו לפחות שבוע. זו היתה התחנה האחרונה באזור שבשליטת האימאם יחיא, ומשם עד לאחג' היה אזור של נסיכויות – שלטון של סולטנים שונים ותושבים בדואים – איזור הרבה יותר מסוכן עם שודדי דרכים רבים.

מקעטבה התקדמנו עד אלד'אלע ומשם המשכנו עד לאחג'. בקטע הזה של המסע נתקלנו לפחות שלוש פעמים בשודדים שדרשו "כופר נפש" (או את החיים שלכם או שתביאו כל מה שיש לכם). בלאחג' התחילו ייסורים של ממש. התעכבנו שם שבועיים. היו שם המון אנשים יחד והרבה מחלות. כדי להמשיך בדרך משם היה צורך ברישיונות, כי משם ועד עאדן היה שלטון בריטי. הסולטן של לאחג' גירש הרבה יהודים אל מחוץ לעיר, לכיוון עאדן. היהודים התרכזו במחנה פיוש מחוץ לעדאן. מנינו 2,000 נפש ושהינו שם חודשיים.

הייתה מערה גדולה – "סמסרה", ששימשה כ"מלון" אורחים. התנאים הסניטריים היו גרועים ביותר, ללא מים. כל משפחה התמקמה בפינה משלה. מחלות מדבקות פגעו באנשים, ובעקבות זה בעל האכסניה גירש את היהודים מהמקום. היינו כ-1,500 נפש. הגענו לשטח המדבר ובו סוכות נצרים. במקום היו רוחות וסופות חול שכיסו את כל השטח. אנשים חלו במחלות עיניים ובמחלות מעיים.

המון אנשים נהיו חולים ומתו. בכל יום קברו אנשים. ארגון הג'וינט והסוכנות היהודית הקימו מאהל לחולים בעקבות זאת, והאחות הקטנה שלנו (תינוקת קטנה) נפטרה ונקברה שם. למרות שנפטרו הרבה אנשים, גם הגיעו עוד אנשים, וכתוצאה מכך הוחלט על הקמת מחנה חדש ליד שיח' עותמן בשם מסעביין, ואנחנו עברנו אליו.

הגענו למחנה ששמו מסעביין

במחנה הקימו סוכות בצורת האות מ'. ארגנו את המשפחות על פי מוצאם על מנת למנוע חיכוכים. זה היה מחנה מגודר. בהתחלה גרנו בסוכות נצרים, ואח"כ באוהלים – מעין מדורי מגורים ממחצלות. כל מדור, בגודל שלושה על ארבעה מטר, היה מיועד למשפחה. היו גם מבנים, בהם היה מטבח בו בישלו אוכל לכל דיירי המחנה. המצרכים היו – לחם לבן, דבלות תמרים, קטניות. בנוסף היו גם מבנים ששימשו למשרדים, למקלחות וגם מבנה לחולים עם רופאים ותרופות.

בשלב מסוים אמא שלנו, ר'נה, חלתה בעקבות המחלות הקשות, ייתכן בטיפוס, ולכן התעכבנו במחנה במשך שנה. במשך כל התקופה במחנה נפטרו 500 איש. המחלה של אימא החמירה, והיא נלקחה לבית החולים שבעדן. אבי ישראל היה נוסע לבקר אותה, ולבסוף היא נפטרה בחנוכה ונקברה שם.

בינתיים במחנה התכוננו לעלייה לארץ ישראל. הייתה פעילות תרבותית. היו מדריכים שלימדו את האנשים עברית, ואת כולם לימדו קרוא וכתוב. הגברים והבחורים ידעו כבר לקרוא בלשון הקודש, כתבו בכתב עברי ובכתב רש"י.

את הפסח הראשון אחרי היציאה מצנעא חגגנו במחנה מסעביין. בתקופה שבה היינו במחנה עברו עלינו שם – פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה ופורים.

במחנה החליטו למיין את האנשים, והוחלט להעביר אותנו מהאוהלים למקום אחר – למבנים. גילחו את השיער של האנשים מכף רגל ועד ראש בגלל הכינמת. הרתיחו את כל הבגדים והלבישו את כולנו בחלוקים לבנים. בתקופה הזאת גייסו את כל הבחורים לארגן מחנה חדש.

בכל שלושה חודשים העלו לישראל קבוצה של כ-200 איש. חודשיים אחר כך כבר נשארנו משפחות בודדות במחנה. העבירו אותנו לגור במבנים כי התפנה מקום. לאחר שאימא נפטרה כבר לא היה לנו למה לחכות עוד במחנה והתכוננו לעלות ארצה.

אך התעוררה עוד בעיה, השלטון הבריטי העלה רק משפחות ולא בודדים. בעקבות זאת אנשים שכנעו את אבא שיצרף אליו למשפחה אשה אלמנה, מבוגרת ממנו, במטרה שתעלה ארצה עם הויזה של אמי עליה השלום, כיוון שלאותה אישה היו בנים בארץ ישראל. לבסוף הם התחתנו, ויחד נתנו למשפחה לצאת מנמל עדן. נסענו שמונה ימים באונייה מעדן לפורט סעיד, נמל בין מצרים לסיני. מפורט סעיד נסענו ברכבת שאת מסילתה בנו עוד הטורקים. נסענו ברכבת יומיים עד עתלית, עם חניית ביניים. הגענו לישראל בשנת 1944 שבועיים לפני פסח.

מגיעים לארץ ישראל...

בעתלית שיכנו אותנו במחנה של צריפים, שם גרנו כשבוע ימים – מסוף אדר עד ראשית ניסן. מכאן עברנו לאבן יהודה. היינו אמורים להמשיך ולגור בעתלית, אבל האישה שצורפה אלינו בארץ רצתה לפגוש את בנה – ישראל, שגר במגדיאל (היום רמת השרון). כאשר הגענו ארצה הוא בא והעביר אותנו מאבן יהודה למגדיאל. שיכנו אותנו במאהל של עולים חדשים. את חג הפסח חגגנו אצלו. זהו הפסח הראשון שלנו בארץ והפסח השני מאז היציאה מתימן. גרנו באוהל במגדיאל כל עונת הקיץ. אחי עזרא הלך לתלמוד תורה.

באותה תקופה חגגו בארץ את סיום מלחמת העולם השנייה עם דגלים וריקודים. ראוי לציין שבתקופה זו עדיין הבריטים שלטו בארץ. הקיץ עבר, אחי עבד בחופש הגדול במחסן תערובת לבעלי חיים. אבא פנה לרב המקומי על מנת למצוא לו מסגרת לימודים תורנית, ואחי נרשם לכפר הנוער כפר גנים, שם הוא שהה כל החורף.

עברנו לירושלים עם אבא לשכונת בית ישראל

אבא, אחותי ברכה ואני עברנו לירושלים, שם הוא פנה לועד הקהילה התימנית על מנת למצוא לנו מוסדות חינוך. באותו זמן עבדה בשכונת נחלת אחים אישה בשם צביה יפת, מעין עובדת סוציאלית לא רשמית. היא הפנתה אותנו לזוג ערירי שלא היו להם ילדים – נעמי וישראל צדוק. הם היו אנשים גומלי חסדים ועל כן הכניסו אותנו לביתם – משפחה שלמה עם אבא ושלושה ילדים, וקיבלו אותנו כבני משפחתם לכל דבר. הם בעצם אימצו אותנו כילדיהם. הם דאגו לכל מחסורינו ולחינוך והשכלה.

ראוי לציין שהאימוץ היה הכנסת אורחים, ללא תגמול, כי אם חסד לשמו.

אבא עוזב לרעננה, אנחנו נשארים בירושלים

עברה שנה מאז שעלינו ארצה. בתקופה זו אבא עבד אצל האב המאמץ בעבודת צורפות – הוא היה צורף תכשיטי כסף תימניים. לאחר זמן מה אבי הביולוגי עזב את ירושלים ועבר לרעננה.

הלכתי לבית הספר היסודי "רוחמה" מכיתה א', ואחר כך המשכתי לתיכון המקצועי סליגסברג. למדתי כלכלת בית ומאז אני עובדת בטבחות כמקצוע. בשנת הלימודים האחרונה הגיעו צווי גיוס לצבא. ההורים התנגדו ואילו אני רציתי להתגייס. הדבר גרם לריב רציני ביני לבינם, ובשלב מסוים נאלצתי לעזוב את הבית בגלל עקשנותי… על זה נאמר – "חמור גרם"… עברתי לקיבוץ שעלבים שם גר אחי עזרא שהיה ממייסדי הקיבוץ.

צמיחה בקיבוץ שעלבים

השנה היא 1956 תקופת הפדאיון – התקפות המסתננים הערבים. הקיבוץ הוקם באיזור לטרון. כדי להגן על הקיבוץ נחפרו תעלות מגן ותצפית. גם אני השתתפתי בתצפיות אלה. זה היה ערב "מבצע קדש". בתקופה זו הגיעו חיילי המשטרה הצבאית לממש את צו הגיוס, אך אחי התנגד גם הוא לגיוס שלי. לעזרתו בא גם "שר הפנים" של הקיבוץ, וכך קיבלתי פטור משירותי בצה"ל. בכל זאת, זהו קיבוץ של פועלי אגודת ישראל – והבנות הדתיות משרתות בשירות לאומי. את השירות הלאומי עשיתי בקיבוץ. חייתי בקיבוץ כשלוש שנים, שנים טובות ופוריות. אהבתי לעבוד בחקלאות, בגננות הנוי, בפאלחה, גם בבתי התינוקות – רק לא במטבח הציבורי! למרות שהמקצוע שלי היה בישול…

אפשר לומר שהתקופה בקיבוץ היתה מעין חינוך מחדש, אחרי ארבע שנות לימודים בבית ספר תיכון שהיה רחוק מחינוך דתי. למרות זאת, בבית הספר היה חינוך לערכים ולדרך ארץ, נימוסים והליכות, כבוד להורים ולמחנכים, חינוך ללמידה עצמית, לקריאה, לעיון ולהרחבת הדעת. החיים בקיבוץ שעלבים החזירו אותי לחיים תורניים, וזכותו של אחי שגרם לי להישאר בקיבוץ עומדת לי עד היום הזה.

זכותם של ישראל ונעמי צאלח-צדוק שהיו עריריים וקיבלו עליהם לגדל אותנו בביתם כמצוות תורתנו. הם דאגו לכל צרכינו הכלכליים והחינוכיים, לחיים יהודיים כמסורת אבות, ומעל הכל דאגו ופעלו להשיאנו ולעזור ברוחב לב ברכישת דירות.

כל מה שהקדוש ברוך הוא זיכנו: בילדים, נכדים ונינים כן ירבו – הכל בזכותם!

תפילתי שהקדוש ברוך הוא יזכנו לראות טוב ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן!

"הכרת הטוב לנעמי וישראל צאלח-צדוק על גמילות חסדים" – סרטון הקשר הרב דורי של מרים תנעמי

מצגת תמונות של מרים תנעמי

הזוית האישית

תכלת ויונה: ניהננו מאוד לעבוד עם מרים. תהליך התיעוד שעברנו לימד אותנו הרבה על הכרת הטוב להורים ועד כמה שהקשר בינינו לבין הורינו ואהבתם חסרת הגבולות אלינו אינם ברורים מאליו.

בעקבות תיעוד הסיפור נקודת ההסתכלות שלנו השתנתה על הורינו בעיקרך הערכה על הנתינה כלפינו,כך שמרים בצורתה המיוחדת לה העבירה לנו באמצעות סיפור החיים המדהים שלה מסר חשוב לחיים. תודה רבה!

מרים: נהנתי ושמחתי להעביר לדור הצעיר סיפור חיים על זמן רחוק שהחיים היו בו כ"כ שונים ומאתגרים ובעיקר היה לי חשוב להעביר את החסד הגדול שעשו עימנו הזוג צדוק כאשר אספו אותנו אל ביתם ללא שכר. מודה על התוכנית הקשר הרב דורי שאפשרה את המפגש ואת החוויה המיוחדת הזו.

מילון

"מבצע קדש".
ידועה גם כמלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה ב1956 בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני.

"מורי"
כינוי למלמד תינוקות של בית רבן ביהדות תימן.

ציטוטים

”כל מה שהקדוש ברוך הוא זיכנו: בילדים, נכדים ונינים כן ירבו - הכל בזכותם!“