מאגר סיפורי מורשת

אמונה ואהבה בדרך החינוך

גירסא דינקותא

להתחיל את החיים ברגל ימין הפוכה..

נולדתי בשנת תש" בכפר הרא"ה, נולדתי עם רגל ימין הפוכה האצבעות אחורה והעקב קדימה. בגיל שלושה חודשים, אימא – שושנה קדמון לבית בסר גליק, לקחה אותי לרופא אורטופד בחדרה. היא יצאה מהבית כשאני על ידיה. והלכה עד לכביש הראשי מרחק של קילומטר בשביל עפר. כשאמא יצאה מהמושב פגש אותה אחד מחברי המושב ואמר לה: "שושנה, תני לי אני אסחוב את התינוק." וכך הם נסעו באוטובוס לחדרה. כשהם ירדו מהאוטובוס אמר לה החבר "שושנה אני אלך איתך לרופא" לאחר הביקור אצל הרופא, החבר הלך לעבודתו ואימא חזרה איתי הביתה.

כשהגעתי לגיל גיוס, יצאתי מהבדיקה הראשונה בלשכת גיוס בלי ציון הפרופיל ובמקום זה היה סימן וי. חזרתי לחבריי לבית ספר ושאלתי איזה פרופיל יש לכל אחד. אצלי בפנקס לא היה שום מספר ומאוד השתוממתי ולא הבנתי את העניין.

לאחר חודשיים, זומנתי לבדיקה חוזרת ללשכת הגיוס. הכניסו אותי לבדיקה אצל רופא. האורטופד בדק ואמר לי "האם אתה יודע שהרגל הימנית קצרה בסנטימטר וחצי מהרגל השמאלית, וכף הרגל גם הוא קצר בסנטימטר?" עניתי "אף פעם לא הרגשתי את זה וזה אף פעם לא הפריע לי להיות שובב גדול." לאחר בדיקה נוספת הוא שאל אותי, "אימא שלך הולכת עם מטפחת ראש?" אמרתי לו שכן. "ואבא שלך עם זקן?" אמרתי לא. ואז הוא אמר שהוא הרופא ראה אותי בגיל שלושה חודשים בחדרה. יצאתי מהבדיקה המום לחלוטין. מזה שהרופא זכר את המקרה לפני 17 שנים. נשארתי עם קושי אישי, מזה אבא שלך עם זקן. עד כמה שהיה ידוע לי, לאבא אף פעם לא היה זקן. כשחזרתי הביתה לשבת,שאלתי את אמא אם לאבא היה פעם זקן, אימא ענתה שלאבא אף פעם לא היה זקן. ואז סיפרתי לה את הסיפור בלשכת הגיוס. אמא אמרה בוא, אני אסביר לך וסיפרה לי את הסיפור שהיה לי בגיל שלושה חודשים.

בית – הספר בכפר הרא"ה

מפקד בוקר בתחילת הלימודים

בבית הספר היסודי בכפר הרא"ה, כל בוקר בשמונה בדיוק, היה מפקד בוקר. כל כיתה עמדה בזוגות בשורה ארוכה. וכך שמונה שורות. המנהל והמורים עמדו על המרפסת, ולאחר דיבורים קצרים, נכנסו לכיתות. כשהמורה נכנסה לכיתה כל התלמידים היו עומדים, עד שהמורה הגיעה לשולחנה ומסמנת עם היד שאפשר היה לשבת. כל חודש הייתה נכנסת האחות, ובודקת אצל כל תלמיד ותלמיד אם יש לו מפית לאכול עליה ארוחת עשר, כפות הידיים היו צריכות להיות על השולחן לבדיקת ניקיון הציפורניים. כמו כן הייתה מבצעת בדיקה בשיער שאין כינים ולכל אחד הייתה צריכה להיות ממחטת אף באחד מן הכיסים. שלא כמו בגן הילדים ששם היינו צריכים להופיע עם ממחטת אף מחוברת בסיכת ביטחון לכיס החולצה. האחות הייתה בודקת גם את צחצוח הנעליים.

 סדרת חינוך בכיתה ג'

באחת השנים הלכנו כמה ילדים ואספנו מהרחוב "חיפושיות זבל" – פרעה, היא חיפושית גדולה ואנחנו מילאנו בקופסה גדולה הרבה חיפושיות. באמצע השיעור אחד הילדים שפך את הקופסה. כל חלל הכיתה התמלא בחיפושיות עפות. המורה יצאה מהכיתה סגרה את הדלת והלכה לחדר המנהל. ספרה לו מה שהיא ידעה, (כנראה שהכול) ושניהם יחד חזרו לכיתה. המנהל היה נמוך ושמן, הוא נעמד על יד שולחן המורה והצביע על שלושה תלמידים שיבואו אליו על יד השולחן, כשהגענו התלמידים, המנהל בכל כוחו הכניס לנו מכות אבל כמו שצריך. בזמן שהוא הכה אותנו נפל עלינו הלוח קיר, שהיה כבד מאוד ועמד בד"כ על שלוש רגליים. בימים ההם לא היו חוקי משרד החינוך שיש היום, אף אחד לא חשב להתלונן וכמובן שההורים הצדיקו את פעולת המנהל, גם אנחנו התלמידים לא התלוננו כי ידענו שמגיע לנו וזו הייתה הדרך שבה חינכו את הילדים, אפשר לראות הבדל מהותי בין שיטת החינוך לפני כשבעים שנה ושיטת החינוך המקובלת היום.

המורה שמחה פישר "מחשמל" את תלמידי כיתה ה'

כשנכנסתי לכיתה ה' הגיע מורה חדש לבית הספר, כשהוא דיבר עם המנהל, אמר לו המנהל: "אתה נכנס לכיתה ה', ודע לך שיש שם מספר "שובבים". המורה ענה: "רק עכשיו סיימתי את הסמינר ואני מפחד להיכנס לכיתה כזאת. "המורה היה עולה חדש, ונכנס לסמינר למורים למשך שנה אחת. זה היה משך הלימוד בסמינר. לא עזרו תחנוני המורה והוא הגיע לכיתתנו. המורה התחבר אל התלמידים בצורה יוצאת מן הכלל, וגרם לכך שכל הכיתה כולל ה"שובבים" שבהם  למדו היטב וקיבלו ציונים טובים מאוד, מה שלא היה לפני כן וגם לאחר כן. המורה היה רווק והוא גר בחדר בחצר בית הספר. החיבור אל המורה היה כל כך חזק, שהילדים היו באים אליו אחרי הצהרים, לשחק ביחד. אמא בבית לא הבינה מה קורה השנה לבן שלה שהוא מביא כאלה ציונים הביתה. כשהגענו ללמוד את "פרשת יוסף" ואת חתונתו עם אסנת בת פוטי-פרע-כהן הרגשנו שהמורה מתחיל לרעוד ולהסמיק, לא ידענו מה קרה אולם חלק מהבנות ידעו את הסיפור ואמרו למורה שיספר ואז הוא סיפר שלפני שבועיים הוא התארס עם אסנת. המקרה הזה מראה לנו שכל צורת הלימוד תלויה וקשורה בחיבור בין המורה לתלמידים וברגע שיש חיבור אישי וחברתי בין המורה לתלמידים הצלחת התלמידים והמורה מובטחת. שנה זו הייתה שנה יוצאת מן הכלל בכל שנות לימודיי.

בימים ההם שיטת החינוך הייתה אחרת לגמרי ממה שהיא היום, לא התעסקו עם פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכל מיני מטפלים כאלה, החינוך ניתן על ידי אבא ואמא בבית. נקודה מרכזית הייתה דוגמא אישית. את זה ינקנו מגיל צעיר מאוד, לראות את עבודתם הקשה של ההורים ואת גמילות החסד שפשוט לא פסקה. בין השאר היה החינוך שכלל עונשים שונים על מעשי הקונדס והשטות. במרום שנותיי אני חושב היום שאם אמא הייתה מכה אותי קצת יותר ייתכן שהייתי יוצא קצת יותר טוב "כבן אדם". היה דבר מקובל מאוד שחלק גדול מהעונש היה מכות חזקות מידיה של אמא. בתקופה ההיא לא היו חוקים במשרד החינוך והתנהגות צוות המורים היה לפי ריאות עיניהם, לדעתי, היום אין יראה וכבוד כלפי המורים וכל תלמיד מתנהג לפי רצונו כך שהמורים היום הם במעמד נמוך מאוד בעיני התלמידים. במסגרת החינוך שלי בבית התאהבתי בעבודת החקלאות כי היינו חייבים כל הילדים לבצע עבודות שונות במשק, בפרדס, בלול ובדיר העזים. הדבר הזה גרם לי להיות חקלאי במשך כל חיי, ועד היום אני רואה בקיום החקלאות ערך חשוב מאוד לאדם הבודד ולאומה.

סרטון נלווה לסיפור "אמונה ואהבה בדרך חיים-גרסא דינקותא" סיפור ילדותו של רפי קדמון יליד כפר הרוא"ה. הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי של בית התפוצות. בנות כיתה ט' מאולפנת עפרה – אמונה גרסטל ודריה פאר תיעדו וצילמו בהנחיה של יעל קניאל ואליסה זילברשטיין. תשע"ט

הזוית האישית

דריה ואמונה: היה לנו מאוד נחמד, למדנו הרבה דברים חדשים על המדינה שלנו וכפר הרוא"ה. היה ממש מעניין גם ללמוד דברים חדשים עדכניים למשל איך להשתמש במחשבים אך גם על העבר, ההיסטוריה של רפי כצבר וכחקלאי ואיך זה לגדול במדינה ישראל לפני שאפילו קמה המדינה.

רפי: מאוד התרגשתי לשתף את הדור הצעיר- את הבנות באירועים שונים שהשאירו בי חוויות עמוקות מהעבר. תודה לתכנית שאפשרה את החוויה והמפגש הכל כך מיוחד שהיה לנו.