מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל ברגר, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי לאה טאו, יחד תיעדנו את סיפורה.

סבתא לאה, היא דור שני לניצולי שואה.

אביה ואימה היו ניצולי שואה, סבא רבא שלי, שלמה יהודה וסבתא רבתא ילידי טרנסילבניה, אזור שהיה בשליטת הונגריה. הצבא הגרמני הגיע לאזור במרץ 1944. הגרמנים ריכזו את יהודי האזור אחרי ליל הסדר בגטאות ומשם הועברו ברכבות משא לאושוויץ מחנה השמדה. המשפחה, הורים ושלושה אחים של סבא רבא נספו באושוויץ בירקנאו בתאריך: יג' סיון. ממשפחה של שבע נפשות נותרו שניים, סבא רבא, שלמה יהודה ואחותו דבורה. סבא רבא חזר אחרי צעדת המוות לכפרו טארנה מארה בתקווה למצוא את בני משפחתו ואת הבית שעזבו.

כעבור שנה התחתן עם סבתא רבתא רחל לבית הרשקו שגם היא חזרה לכפר אחרי צעדת המוות. סבתא רבתא רחל ניצלה יחד עם אחותה ואחיה. היא שרדה את כל התופת של אושוויץ ומחנות נוספים בהם עבדה. משפחת הרשקו הגיע לאושוויץ בתאריך: כט' אייר, ביום זה נרצחו ההורים וחמישה אחים ואחיות.

העלייה לישראל

סבא רבא וסבתא רבתא בנו משפחה והשתקמו. ולכן חשבו שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל ולא להישאר בגלות. בינואר 1951 עזבו הכל ועלו לאונייה בדרכה לארץ ישראל עם שני ילדים קטנים, חיים באר ואברהם.

ביום גשום וקר הגיעה האונייה לנמל חיפה. המשפחה עברה לגור במעברה בכפר אתא. סבא היה ציוני נלהב ושמח לעבוד בכל עבודה בארץ ישראל. עבד בסלילת כבישים, בגינון ובבית חרושת דשנים כאן ביקשו שיעבוד בשבת כמובן שסרב ואמר: "לא באתי לארץ ישראל כדי שאעבוד בשבת". בזמן שחיפש פרנסה למשפחה הגיע חברו מחו"ל והציע לו לקנות משק במושב בית גמליאל. שם יהיה אדון לעצמו. במושב התיישבו כמה משפחות של חברים מחו"ל. (חיים באר נפטר ממחלת עיניים בשנה הראשונה להגעתם לארץ, וסבתא לאה נולדה בתאריך: יב' תשרי תשי"ג).

בחורף שנת 1957, עצרה משאית עם תכולת בית ושני ילדים, סבתא לאה ואברהם – החלו חיים חדשים במושב בית גמליאל. מושב בית גמליאל הוא מושב של הפועל המזרחי, שאכלס משפחות יהודים שעלו, מהונגריה, טרנסלבניה, רומניה, אלג'יריה תוניס שחיו בשיתוף יפה מאוד.

השכנים וילדיהם קבלו אותם במאור פנים. סבתא לאה הלכה לגן חובה, רבקה ברקאי הייתה הגננת. ולבית הספר שהיה במושב. בית ספר קטן שנסגר כעבור מספר שנים. (כיום לומדים ילדי המושב בקיבוץ יבנה בית ספר אזורי. כשסבתא הייתה ילדה הקיבוץ לא רצה שילדי העולים החדשים ילמדו בקיבוץ.)

סבתא לאה מספרת:

"הייתה לנו ילדות שמחה, למדנו בשעות הבוקר ואחר הצהרים עזרנו להורים במשק, בכל מיני עבודות חקלאיות כמו, להעמיס עגלה בקציר התלתן או קציר התירס במגל, או להעמיס את העגלה בסלק בהמות כך שהעגלה תגיע בשלום לחצר הבית. לפעמים לא העמסנו בצורה מאוזנת ובדרך מהשדה עד לחצר הבית כל תכולת העגלה נפלה והיינו צריכים להעמיס מחדש.

אהבתי במיוחד לשבת על חבילות החציר למעלה ולהוביל את בזי הסוסה למתבן ולעזור לסדר את חבילות הקש. העבודה במשק הייתה קשה. לא היה טרקטור, עם סוס ומחרשת יד עשינו תלמים ושתלנו את שתילי הסלק או את זרעי התירס, לא הייתה השקיה אוטומטית, אלא העברנו צינורות השקיה מחלקה לחלקה. לא היה שעון השקיה, אלא היינו נעזרים בשעון יד וכעבור זמן שנקבע סוגרים את השיבר (הברז הראשי), לפי הזמן המתאים לכל גידול ומעבירים את הצינורות לחלקה אחרת. לא היה משעמם כלל, בכל עונה מעונות השנה היה גידול מתאים. בקיץ הכנו לקראת החורף באביב הכנו לקראת הקיץ.

החיים במושב בית גמליאל

בימי הקיץ החמים אהבנו לשחק מחבואים בשדות התירס וההורים כעסו ששברנו את הצמחים תוך כדי ריצה בשדה.

"היי חברה יש היום סרט", בשטח פתוח ליד בית הכנסת הקרינו סרט וכולנו ארגנו בשמחה ספסלי ישיבה מחבילות חציר ואחד המבוגרים מועדת התרבות היה מקרין סרט על מסך, פנס קסם. אכן, היו חיים מלאי עשייה ושמחה. וכמובן שהיה לנו גם זמן למשחקי ילדים, קלס, קפיצה על חבל, גומי, גולות, מחניים וכדור רגל.

זכורה לי חוויה מיוחדת, ההכנות לבר המצווה של אברהם אחי. כחודש לפני מועד החגיגה, כתבנו כתובות על מעטפות ההזמנה לבר המצווה של אברהם נרו יאיר, הדבקנו בול על כל מעטפה, ובשמחה הלכנו לגברת מילר שהייתה אחראית על הדואר. חיכינו לאוטו האדום שהגיע בשעה שתיים ומסרנו את חבילת המעטפות. כל השכנים עזרו בהכנות, הכשרת חצר הבית, הבאת השולחנות מבית הכנסת והבאת הספסלים, הכנת התאורה הכנת הכיבוד, עוגות ועופות ולפתן למנה אחרונה. לא היו כלים חד פעמיים, השכנות הביאו את הסטים היפים שלהם מהבית, אחות של אימא דודה חיה אסתר הגיעה מחיפה שבוע קודם לעזור  והביאה מפות לבנות שתפרה במיוחד.

גם דודה חנה הגיסה, אשתו של אח של אימא דוד יעקב הגיע עם המשאית הכחולה. הכל היה מוכן לקראת האורחים מכל רחבי הארץ שיגיעו לחגוג, אך בשבוע שלפני המועד המיוחל פרצה מגפת "הפה והטלפיים", מחלה שפגעה בפרות והכניסה לזרים הייתה אסורה. בכניסה למושב הוכן מעין אמבטיה גדולה שהיה צריך לטבול בה את הרגליים. ביום המיועד נסענו עם הסוסה בזי והעגלה וכמה מושבים בעגלה לכניסה למושב כדי להסיע את האורחים מתחנת האוטובוס  שהייתה בכביש הראשי כדי שלא ילכו ברגל מרחק של כ-2 ק"מ עד לבית של סבא וסבתא. הליכה של רבע שעה.

השמחה הייתה מאוד גדולה כי הגיעו הרבה חברים של סבא וסבתא מחוץ לעיר, וכמובן בני הדודים, שושנה וטובה בנות הדודה מחיפה, בני הדודים מתפרח חיים מנחם וחיה. כמובן שהגיעו הרבה אנשים שלא הכרנו.

באביב של שנת 1962 בשנה ה – 14 לעצמאות מדינת ישראל למרות שהחיים לא היו  קלים לכל אחד היה חשוב לעזור ולשמח את האחר. חיים של אחדות ועזרה הדדית היו חשובים לכולם, גם השכנות ממוצא תוניסאי ואלג'ירי, לכולם,  מכל העדות הייתה חשובה העזרה הדדית ואחווה.

הזוית האישית

סבתא לאה: תוכנית הקשר הרב דורי תוכנית ייחודית המשמרת את חוויוית מהעבר ומחזקת את הקשר עם דור ההמשך. המפגשים השבועיים יצרו קשר חם ומיוחד עם אריאל נכדי. נאחל לנו שהקשר המיוחד שנוצר ימשך לאורך זמן. מאחלת שנכדיי יחיו חיים משמעותיים של כבוד הדדי, התנדבות ונתינה ושלום בינינו ובין שכנינו הערבים.

אריאל: למדתי שבעבר החיים היו שונים מהיום והיה יותר קשה לחיות. אני מאחל לכולם שלא תהיה מלחמה, שנחייה בשלום בארץ. אני מאחל לכולם אריכות חיים מתוך בריאות ושימשיכו לפנק אותי.

2021 – סבתא לאה טאו השתתפה בתוכנית הקשר הרב דורי עם נעמה ברגר – "בשנת העלטה בימי ההמתנה".

2018 – סבתא לאה טאו השתתפה בתוכנית הקשר הרב דורי עם איתן ברגר – "הכלב ג'וני".