מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלטה בימי ההמתנה

סבתא לאה ונעמה בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא בפתח ביתה במושב בית גמליאל
הימים לפני מלחמת ששת הימים מנקודת מבט של נערה

אני לאה רייזל, נולדתי בשנת 1952 בבית חולים רוטשילד בחיפה. שנה לאחר שהוריי עלו לארץ וכמה חודשים לאחר פטירתו של אחי הבכור חיים בער. בהיותי בת חמש עברו הוריי להתגורר במושב בית גמליאל ליד רחובות. במושב התיישבו כמה מחבריהם של הוריי (מהכפר טארנה מארה שבאזור טרנסילבניה שברומניה).

תקופת ימי בית הספר היסודי עברו בכיף, למדנו בבית הספר במושב, רק ילדי המושב למדו בו, מספר התלמידים בבית הספר היה קטן, בכיתתי היו תשעה תלמידים, חמש בנות וארבע בנים.

עם סיום לימודיי בבית הספר היסודי, בחרתי ללמוד בתיכון הדתי ברחובות יחד עם חברתי שמחה. מדי בוקר נסענו באוטובוס היחיד שנכנס למושב בשעה 7.00 בבוקר וחזרנו בשעות הצהרים באוטובוס שהוריד אותנו בכניסה הראשית למושב במרחק הליכה של 2 ק"מ. בתיכון היינו צריכים להתרגל ללמוד בכיתה בת 40 תלמידים, בהחלט משימה לא קלה.

חלפו עברו ימי החורף וחגיגות יום העצמאות עברו בריקודים ומצעד צבאי, המצעד היה האירוע המרכזי של חגיגות יום העצמאות, ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל המצעד התקיים בירושלים, אנחנו בני הנוער עלינו לירושלים באוטובוס הצהוב של המועצה האזורית חבל יבנה ותפסנו מקום בצידי מסלול יחד עם אלפי צופים שקיבלו את פני הצועדים בהתלהבות רבה. אני זוכרת שלא התלהבתי ממצעד זה כי ביום העצמאות ה-18 המצעד שהתקיים בחיפה היה גדול ומרשים הרבה יותר. המצעד השאיר עלי רושם עז, הטנקים, המטוסים והמשט הימי. המצעד בירושלים היה קטן בשל בעיות בטחוניות. (אסור היה על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן לכוחות גדולים של צבא להיות בירושלים).

למחרת יום העצמאות החלה המתיחות הביטחונית, נאצר, מנהיג מצרים סגר את מצרי טירן ואוניות ישראליות לא יכלו לעבור במיצרים ולפרוק את הסחורות בנמל אילת, כמו כן אסרו המיצרים על אוניות ישראליות לעבור בתעלת סואץ.

כדי להתכונן למלחמה הקרבה, חפרנו שוחות, תעלות בצורת האות "ר" בעומק של כ-1.5 מטר ועל שפת התעלה הנחנו שקים מלאים מהאדמה שחפרנו. עבודת החפירה לא היתה קלה ונמשכה מספר ימים. בכל יום היינו מתאמנים לרוץ לתעלה ולהסתתר, העמקנו את התעלה על פי מידת ההסתתרות. כילדים עברנו מחצר לחצר לעזור להכין את השוחות שתהיינה מספיק בטוחות ומגינות מפני התקפת מטוסים. במושב באותם ימים לא היו מקלטים.

המתיחות היתה גדולה מאוד. אמי, שנזכרה בהפצצות של הגרמנים בהיותה נערה במחנות העבודה בתקופת השואה, הנחתה אותנו שאם נשמע מטוסים נרוץ לתעלה ונשים ידיים על הראש. כמו כן אמי הכינה לי ולאחי שקית קטנה ובתוכה פתק שבו רשמה את שמי, שם הוריי ומקום מגורים.

בשבוע הראשון למתיחות הגענו לבית הספר ברחובות בטרמפים, בגלל המתיחות הביטחונית גוייסו האוטובוסים לצבא ולא היתה תחבורה ציבורית. שמחה חברתי, שגרה בקצה האחר של המושב, הייתה מגיעה אלי ויחד היינו צועדות לכניסה של המושב ומחכים לטרמפ. נהגים היו עוצרים ברצון ולפעמים היו נהגים ששינו את מסלול נסיעתם על מנת להביא אותנו לבית הספר. רוח ההתנדבות באותם ימים היתה גדולה מאוד ואנחנו נהנינו מכך שחסכנו את הכסף של כרטיס הנסיעה.

בימי ההמתנה המתיחות היתה גדולה והוריי לא הסכימו שנסתכן וניסע לבית הספר מחשש לפתיחת המלחמה. כך נשארנו בבית. אותנו בני הנוער, שילבו בתורנות מזכירות המושב. תפקידינו היה לשבת במשרד בשעות אחר הצהרים והערב ולקבל הודעות טלפוניות. באותם ימים הטלפון לא היה כלי תקשורת מצוי, היה רק טלפון אחד במזכירות המושב. במשמרת שלנו היינו שלושה: ורדה חברתי שרגא ז"ל ואני. ערב אחד קבלנו הודעה שיש להקפיד על העלטה (האפלה) ולא להדליק אורות בבתים. היה צריך להדביק על החלונות בריסטול שחור על מנת שלא יראו את האור הבוקע מן הבתים. לקחנו את האופניים ונסענו סביב למושב לבדוק האם מציץ אור מאחד הבתים. הרגשנו שותפים אמיצים במאמץ המלחמתי להכין את העורף למלחמה. הפחד מפני המלחמה היה גדול מאוד.

ביום שני, החמישי ביוני 1967, התעוררנו מרעש של המטוסים שיצאו מתל-נוף להפציץ את שדות התעופה במצרים. המלחמה פרצה ביום השלישי של המלחמה. שמענו בהתרגשות גדולה את תקיעת השופר של הרב גורן בכותל. השמחה היתה גדולה מאוד, צה"ל מנצח במלחמה. הוריי התחבקו ורקדו משמחה וקראו בשמחה: "הצבא שלנו מנצח, הקב"ה שמע את תפילתינו". השמחה הייתה מהולה בעצב כששמענו על האבידות בנפש שגבתה המלחמה. כמו כן הגיעה הידיעה שישראל שינדלר בן המושב, שנלחם עם הצנחנים בירושלים, נפצע. זמן קצר לאחר מכן שמענו על מעשה הגבורה שלו בכניסה לשער האריות, על כך קיבל צל"ש. (לצערנו ישראל נהרג במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית, יהי זכרו ברוך).

הביקור הראשון בכותל

לאחר שהסתיימה המלחמה חזרנו ללמוד בבית הספר. החיים, עדיין לא חזרו לשיגרה. האוטובוסים היו מגוייסים והמשכנו לנסוע בטרמפים  לרחובות. לאחר חג השבועות כל תלמידי תיכון תד"ע עלו לירושלים. אני זוכרת את הסמטאות הצרות שהובילו לכותל ואת הרחבה הקטנה שהיתה מלאה בצפיפות רבה ואת המוני עם ישראל צועד לעבר הכותל, היתה זו התרגשות גדולה הזכורה לי עד היום. בכל פעם שאני מגיעה לכותל אני נזכרת בפעם הראשונה.

על רקע המתיחות הצבאית נכתבו שירים לעידוד המורל הלאומי

לדוגמא, השיר: נאצר מחכה לרבין  מילים: חיים חפר לחן: עממי

שיר נוסף: אנחנו נעבור מילים: יחיאל מוהר לחן: משה וילנסקי

הזוית האישית

נעמה: למדתי על סיפור הילדות של סבתא, וההיסטוריה שלנו, נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא. אני מאחלת לסבתא שתמשיך לחיות בע"ה עד 120 שנה בבריאות ושתמשיך לספר לי ולאחים שלי את הסיפורים המשפחתיים.

לאה טאו תרמה סיפור נוסף למאגר, לקריאתו לחצו על הקישור: הכלב ג'וני

מילון

ימי ההמתנה
הימים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. מיום שהמצרים סגרו את מעבר אוניות ישראליות לעבור במיצרי טירן . כשלושה שבועות

מלחמת ששת הימים
מלחמה שפרצה ב5 ליוני 1967 שנמשכה 6 ימים בה שוחררו, שטחי יהודה ושומרון, רמת הגולן ונכבש חצי האי סיני

מיצרי טירן
הם מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין הים האדום שלהם. נאצר מנהיג מצרים סוגר את מיצרי טיראן ומתחילה 'תקופת ההמתנה"

מיצרים
מעבר צר בים בין שתי יבשות

נאצר
נשיא מצרים בתקופת מלחמת ששת הימים

ציטוטים

”הרגשנו שותפים אמיצים במאמץ המלחמתי להכין את העורף למלחמה“

הקשר הרב דורי