מאגר סיפורי מורשת

שמי ליה, במסגרת מעורבות חברתית ותכנית הקשר הרב דורי אני בחרתי לתעד את סיפוריהם של סבי וסבתי. סיפורו של סבי יעקב סרנגה, תועד במאגר המורשת של התכנית: "המסע מטורקיה לישראל והחיים עד היום – סבא שלי".

סבתא חני מספרת:

סבתי מספרת על ילדותה כילדה שנולדה במרוקו. תאריך לידתה לא ידוע, ולכן בכל שנה חוגגת את יום הולדתה בתאריך ה – 1 לינואר. כיום היא בת 75. יש לה שני אחים, זהבה הגדולה, גדולה ממנה בשנתיים, ואח קטן ששמו אשר, שקטן ממנה בשנתיים. היא הייתה האחות האמצעית במשפחה. סבתי גדלה עם אימא חורגת וארבעה אחים חורגים, שלושה בנים ובת, שאיתם בקשר עד היום.

כילדה, היא זוכרת שהיו לה קשיים שלא יכלה לראות את אמה מהסיבה מהוריה התגרשו והיא התגעגעה אליה מאוד. אבא שלה ניסים עבד בקזבלנקה כמוכר בדים של חליפות ומצעים, שם הוא הכיר את אישתו, הימא החורגת של סבתא שלי. סבתי גרה בשכונה מעורבבת עם יהודים וערבים, ובתי הספר לעדות היו נפרדים, הבנים היהודים היו הולכים עם האבות תמיד לבית הכנסת. סבתי למדה בבית ספר יהודי, בו למדה את השפה הצרפתית, אך גם פעם בשבוע למדו עברית.

העלייה לישראל

היה באווירה איום של הערבים להרוג את היהודים, כשאביה החליט שזה הזמן לעלות לישראל וכמובן שהכל נעשה בסתר. אביה של סבתא שלי ערך עם עובדיו, ארוחה וסיפר להם שהוא ומשפחתו נוסעים לעיר הבירה של מרוקו לקזבלנקה בעקבות העבודה שלו ויחזרו בעוד זמן קצר. באותו הלילה החליט לברוח עם משפחתו, בשעה אחת עשרה בלילה. הם לקחו ציוד קטן, לא הרבה בגדים כדי שלא יראו כי נעלמו, אף אחד לא ידע כי הם רצו לעלות לארץ, מלבד מקורבים, חברים ומשפחה קרובה. באותו הלילה נסעו לקזבלנקה, ונשארו שם במשך לילה אחד. לאחר מכן לקחו אותם באונייה יחד עם כמה קבוצות נוספות של משפחות, הנסיעה לקחה כשמונה ימים והייתה קשה, רבים היו חולים וסבלו מהקאות. אז הגיעו לצרפת, שם היו במשך חצי שנה, בצרפת שהו במחנה ההמתנה לעלייה לישראל. בצרפת, יחד עם כל המשפחות שהגיעו. הצרפתים הביאו צעצועים ישנים לתרומה בשביל הילדים במשפחות שעלו, ודאגו להם למעט מזון. היה פחד כל הזמן, הם לא ידעו מתי יגיעו לארץ אם בכלל יגיעו.

הנסיעה לארץ באונייה לקחה כתשעה ימים, היה צפוף ורבים היו חולים עם סחרחורות והקאות. כאשר הגיעו לארץ הביאו אותם למעון עולים בחיפה. היא זוכרת מהיום הראשון כי הביאו להם תה עם ביסקוויטים ותפוזים, כדי לכבד את עלייתם, הם התרגשו ושמחו מאוד מכך ומעצם כך שסוף סוף הצליחו להגיע לארץ.

במעון עולים הם שהו במשך כמה ימים, ואז פיזרו את המשפחות למקומות שונים בארץ. סבתי זוכרת את הנסיעה במשאית בדרך ליישוב, את הציפייה, התקווה וההתרגשות בליבה, היא בכתה מרוב אושר, כל הנוסעים במשאית התרגשו ובכו בנסיעה, לא האמינו כי הם בארץ ולא ידעו מצפה להם.

ליישוב שאליו היגיעו קראו "ניר משה", והוא היה באזור הדרום. הם קיבלו בית של שני חדרים ופינת אוכל. ליד ביתם היה המון נחשים ועשבים בגובה של בני אדם. הם ניקו את השטח במשך שבוע. נתנו להם עבודה בשטח האדמה הם עדרו וגירפו את הקרקע בעבודה קשה וגידולו סוגי ירקות שונים, אותם שלחו למשרד החקלאות, על כך קיבלו סכום כסף.

בזמן תחילת עבודתם בשדות, עדיין לא היה להם מזון להתקיים, ודאגו להם למעט מזון עד לצמיחתם של הירקות. כאשר צמחו הירקות החלו למכור אותם, הם התפרנסו מעבודה חקלאית זו. העבודה באדמה הייתה קשה, ודרשה מהם מאמץ רב. הם היו עובדים עם עת חפירה, טוריה, מגרפה וקלשון במשך שעות רבות.

בהמשך לאחר שסבתי ומשפחתה הרוויחו מספיק כסף מהתבואה אביה קנה טרקטור ואיתו היה עובד בגינות גם של שכנים אחרים. סבתי עבדה בגינה במשך שעות רבות, ולכן הרבתה להעדר מהלימודים בבית הספר. היא למדה בבית ספר אזורי ששמו "מבויים" יחד עם אחיה ואחותה. זה היה בית ספר של תנועת המושבים באזור. היא למדה כל יום רק במשך ארבע שעות והייתה מוכרחת לחזור לעבודה בשדות ולדאוג לצרכי הבית וגם להכין שיעורים בשעות הלילה המאוחרות לאחר העבודה הקשה. היא סיימה ללמוד בכיתה ח' והמשיכה לעבוד בשטח.

בגיל 18 החליטה לעזוב את אזור מגוריה, את אביה ואת אישתו, אמה החורגת. היא נסעה לאמה הביולוגית ששמה  במרוקאית – סעידה ובעברית שרה. אימא שלה, שרה, גם עלתה לישראל וגרה ברמלה וסבתי עברה לגור אצלה. סבתי לא שירתה בצבא, מאחר ובאה ממשפחתה דתית, בה לא היה מקובל אז שבנות מתגייסות לצבא. תחילה, עבדה במשק בית במשך כמה חודשים. לאחר מכן השכנה שלהם סידרה לה עבודה בקונדיטוריה. סבתי אהבה ונהנתה מעבודה זו, הייתה עובדת משעות הבוקר עד אחר הצהריים.

ההיכרות עם בן זוגה (סבא שלי)

באותה התקופה, היא הכירה גם את סבי. אחותו של סבי הייתה שכנה שלהם, ואהבה מאוד את סבתי ואת כך שבאה ממושב, בו לא הייתה נוהגת לבלות. אימי הייתה בחורה מנומסת, ובעלת כבוד לסובבים אותה. היא רצתה להכיר לה את סבי והיא הפגישה ביניהם. הפגישה הראשונה ביניהם הייתה כאשר הלכו יחד לסרט, יחד עם אחותו של סבי ובעלה. הפגישה הייתה מוצלחת, היה ביניהם חיבור ונהנו יחד, והמשיכו להיפגש גם לאחר מכן בביתה של אחותו. אביו של סבי היה חולה מאוד, ולאחר שלושה חודשים כבר התארסו. את מסיבת האירוסים אירגנה אמה, ובה לראשונה גם אביה הכיר את סבי.

סבתי מוצאה מהעדה המרוקאית וסבי מוצאו מהעדה הטורקית, בשתי העדות האלו ישנו מנהג קבוע במסיבת האירוסים, הנקרא "נדוניה'. בטקס זה, האישה קונה פריטים לבנים ומכינה את הבית בלבן, מפות, מגבות לפנים ולגוף, מצעים לבנים, שאת המיטות כיסתה בלבן לפני האירוע, בגדים לבנים לשניהם – שמלות, חולצות מכנסיים חלוקים, נעליים ועוד… החתן קונה תכשיט מזהב לאישה. המסיבה הייתה מרגשת ושתי המשפחות שמחו יחד.

סבתי ידעה כי לאחר החתונה תגור יחד עם סבי אצל חמותה, אחותו של סבי וחששה מעצם המגורים יחד. חמישה חודשים לאחר מכן כבר הייתה החתונה שלהם, כל המשפחה וכל השכנים הגיעו לחתונה שהייתה מרגשת מאוד. אביו של סבי לא יכל להגיע לחתונה, בגלל מחלתו ולכן הלכו לבקר אותו ביום שאחרי, יחד עם אביו של סבתי ואמו של סבי, אביו של סבי שמח והתרגש מאוד, בירך אותם בברכות ואיחל להם טוב.

סבי וסבתי ביום חתונתם

שנה בדיוק לאחר החתונה כבר נולדה בתם הראשונה, סוזי, בתאריך 3 לאוגוסט בשנת 1967. בהמשך גם נולדה אימא שלי, דורית ודוד שלי אבי, הם שלושה אחים. הם המשיכו לגור ברמלה באותה התקופה ושם גם אמי והדודים שלי גדלו. בהמשך כאשר אמי הייתה בצבא, הם עברו לגור בראשון לציון ושם הם גרים עד היום. סבתי מגילאי ילדותה אהבה להתעסק ולטפל בילדים, ולאחר לידתו של דודי, עבדה כסייעת במשך 28 שנים.

בגיל 63 יצאה לפנסיה, וגם אז המשיכה וטיפלה בכבר בשבעה תינוקות. היום היא מטפלת בתינוקת השמינית שכבר בת ארבע, בת משפחה קרובה שלנו.

אמי וסבתי כאשר אמי נולדה בשנת 1975

הזוית האישית

ליה: נהניתי מאוד מהסיפור של סבתי, דרך ההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי, גיליתי על סבתא המון דברים שרציתי לדעת על חייה ולא יצא לי לשמוע לפני כן. התרגשתי לשמוע על המעבר שלה לארץ, והסתקרנתי גם מהקושי שנלווה לכך, המסע לארץ היה עם המון עליות וירידות ומעולם לא באמת הכרתי אותו לעומק כמו שעכשיו יצא לי להיחשף ולהכיר.

מסיבת האירוסין של סבי וסבתי עניינה וריגשה אותי מאוד, כיצד המנהגים של שתי העדות שלהם השתלבו יחד. תמיד ידעתי כי סבתי אהבה ועסקה בטיפול עם ילדים, אך לא ידעתי עד כמה אהבה זאת שבחרה לעסוק בכך כל כך הרבה שנים וכמו שמסופר גם עד היום. שמחתי מאוד להשתתף בתכנית ולהכיר את חייהם של בני משפחתי דרכה.

כל תהליך  התיעוד והכתיבה של הסיפורים היה מעניין והזדמנות טובה לשיפור מיומנויות  חקר והכתיבה.

קישור לסיפורו של סבי: "המסע מטורקיה לישראל והחיים עד היום – סבא שלי"