מאגר סיפורי מורשת

שמי רועי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סיפורו של סבא שלי. שם סבי הוא אליהו (אלי) איתח. הוא נקרא על שם סבו מצד אמו. הוא נולד בעיר פאס במרוקו בשנת 1930 ועלה לארץ בשנת 1956. הוא הבן השני במשפחה של שמונה בנים שנולדו להורים רחל ודוד. מתוך שמונת הילדים, שניים נפטרו בגיל צעיר (1.5-2 שנים).

בפאס היתה שכונה יהודית שנקראה "מאלח" בה גרו רוב היהודים בעיר. האיורים הבאים לקוח מתוך הספרים בספרייה של סבא: "הנותן ליעף כח", שאול אלבאז, "מפאס לירושלים", אלכסלסי שמעון

6

מצבה הכלכלי של המשפחה היה מצוין. לאבא של סבא שלי היתה חנות בדים שפרנסה בכבוד את המשפחה. הם גרו בבניין קומות מודרני (יחסית לתקופה). בקומה הרביעית. המאכל האהוב ביותר על סבא שלי היה תבשיל פלפלים ועגבניות. סבא שלי למד בגיל צעיר בתלמוד תורה "אם הבנים" ולאחר מכן בבית הספר הצרפתי "אליאנס". כשרצו הילדים לשחק, ירדו כולם לחצר או לרחוב. כשהמבוגרים רצו להפגש, הם עשו זאת בבתי קפה או בבתי כנסת.

מעליו גרה נערה שבבגרותם הפכה לחברה של סבא שלי והם היו אמורים להתחתן. אבל הגורל שינה את התוכניות. סבא שלי איבד את אביו בגיל 15. באותה התקופה, הפתרון היה להרחיק את הילדים מהאם, מחשש שלא תוכל לפרנסם בכבוד. אבל המשפחה המורחבת התערבה, ולאחר דיון של רבני העיר הוחלט לאפשר לסבא שלי לתפוס את מקומו של אביו בפרנסת המשפחה. כך קרה שבגיל צעיר, כשיש לו אחים ממש קטנים (הצעיר ביותר בן 3) הוא הפך להיות האחראי למרות שלא היה האח הבכור.

הוא היה האחרון במשפחה שנשאר במרוקו. אחיו הבכור עבר ממרוקו לקנדה שם התחתן והשתקע. אחיו הצעירים (גמליאל ושלום) עלו במסגרת עלית הנוער ב-1950. אמו ואחיו הקטנים (מאיר ושמעון) עלו אחריהם בשנת 1953 וסבא אלי עלה בשנת 1956,  לאחר שעזר למשפחה למכור את הרכוש.

זכרונות ילדות

כל היהודים גרו בשכונה נפרדת בתוך פאס שנקראה מאלח. הם היו משחקים ביחד בחצר המשותפת במשחקי ספורט. בגיל הצעיר סבא למד בבית הספר לחינוך יהודי "אם הבנים". הרב היה מאיים עליהם עם סרגל ולפרקים היה נותן מכות על האצבעות. לאחר מכן סבא למד בבית הספר הצרפתי "אליאנס". הוא למד בעיקר מקצועות תורה ובשלב מאוחר יותר שפות: צרפתית ועברית ובעיקר הוא אהב את מקצועות המתמטיקה.

עם מותו של אביו, כשהיה בערך בן 15, הרבנים של העיר רצו לשלוח את אחיו ואותו למסגרות אלטרנטיביות, מאחר ולא האמינו שאישה תוכל לעמוד לבד בראש המשפחה. לאחר התערבות משפחתה של אמו, הוצבו האחים הגדולים מול הרבנים ולאחר תחקיר הוחלט שסבא שלי ימלא את מקומו של אביו בפרנסת הבית ובחינוך האחים הקטנים. לכן זה היה הזמן בו סיים את לימודיו הרשמיים בבית הספר ויצא לעבוד בחנות הבדים של אביו.

אחים הקטנים ממנו, גמליאל ושלום הצטרפו לצופים, זו הייתה תנועה שסייעה ליהודים לעלות באופן חוקי לארץ ישראל. גמליאל עלה ראשון עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1949. הוא השתלב בתנועה הקיבוצית, והיה בין מקימי גידולי התמרים בקיבוץ יטבתה. שלום עלה שנתיים לאחר מכן, כשהותר לו לעלות ארצה באופן חוקי. לאחר מכן אמו עלתה עם אחיו הקטנים מאיר ושמעון. סבא אלי נשאר אחרון במרוקו לטפל בחנות המשפחתית.

הקהילה היהודית בפאס נחשבה אחד ממרכזי היהדות המשגשגים בעולם. יהודים חיו בפאס מהמאה התשיעית, ולאורך ההיסטוריה הצמיחה העיר ומשכה אליה גדולים בתורה, כמו הרמב"ם, שהתגורר בלב העיר העתיקה והתחנך באוניברסיטת אל־קראוויין, הנחשבת האוניברסיטה הראשונה בעולם. יחס השלטון כלפי היהודים השתנה משושלת לשוללת, והקהילה בעיר ידעה עליות ומורדות, אך נותרה פעילה לאורך השנים. דעיכת הקהילה החלה בסוף שנות ה־40, על רקע התעצמות המאבק לעצמאות מרוקו והפעילות הציונית בממלכה. יהודים רבים היגרו לישראל, לצרפת ולקנדה

זיכרונות משנות ה-20 לחייו

במהלך שנות העשרים סבא אלי עבד לפרנסת המשפחה בשלב מסויים התארס, אבל בשל חילוקי דעות על עלייה לארץ – ארוסתו רצתה לעלות לארץ ישראל וסבא אלי לא הסכים – נפרדו דרכם והיא עלתה לבדה. משפחתו המורחבת היתה עדיין במרוקו והוא נהנה להרגיש עצמאי ולנסוע לבקר את הדודה שלי שגרה בקזבלנקה, דודה נוספת שחיה ברבאט, ואת סבתי ודודי הנוספים שחיו לידי בפאס. היתה לו מכונית רנו "דה-שבו" שבעלייה היה צריך לדחוף אותה כדי שהיא תמשיך בנסיעה. סבא אלי היה מבקש עזרה מהעוברים והשבים ותמיד בחיוך ובשירה, כך שכולם שמחו לעזור תמיד. במרוקו נקודת המפגש העיקרית של היהודים הייתה בית הכנסת. אבל היו גם בתי קפה והוא אהב לשבת שם עם חברים. היו בתי קולנוע והם ראו סרטים. הזמרת שאהבו לשמוע היתה זוהרה אל-פאסייה.

החג שהכי מסמל את מהות הקהילה היהודית במרוקו הוא חג המימונה. הוא נחגג ביום האחרון של חג הפסח והמשמעות העיקרית שלו היא שיתוף. אנשים היו משאירים בתים פתוחים ושולחנות מלאים כל טוב ונודדים מבית לבית. הברכה המקובלת בחג הוא "תרבחו ותסעדו" – כנסו ותרגישו בנוח, והתכבדו בכל המטעמים המוגשים. סבא אלי למד להכין ריבות ומני מתיקה לכבוד החג. ונהג לארח המוני אנשים בכל שנה במימונה.

לאחר כמה שנים, בגיל 26, עם תחילת הפרעות והכוונה לתת עצמאות למרוקו, הוא החליט למכור את החנות ולצאת למסע גדול באירופה. הוא טייל בגיברלטר, בצרפת ובספרד ואחר כמה חודשים באירופה עלה לארץ ישראל. בסיבובו באירופה למד לרקוד וואלס ופאסדובלה ועד היום זו המוזיקה האהובה עליו.

העלייה לישראל בסופו של דבר היתה מתוך ציונות אבל גם מתוך חששות. כשהטרור האיסלמי נגד השלטון הצרפתי החמיר והחלו הפגנות אלימות. כשהגיע לישראל, הצטרף למשפחתו שחיה בנתניה. הוא עבד בעבודות של בניית הארץ, קטיף בפרדס וסלילת כבישים והרגיש שהוא חלק מהקמת המדינה החדשה. לאחר מכן הוא השתלב בענף ליטוש היהלומים שהיה בהתפתחות בעיר נתניה. שעד היום בסמל העיר מופיעה התייחסות לענף שבנתיים כבר לא קיים.

אהבה ומשפחה

את אשתו אסתר סילברה הכיר במהלך עבודתו במפעל לליטוש יהלומים בנתניה. מהפעם הראשונה שראה אותה בקצה השני של החדר הרגיש בליבו שהיא תהיה אשתו. בהפסקות הצהרים המשותפות חיפש את הדרך לליבה באמצעות צחוק ובדיחות והיא הוקסמה. הם התחתנו כשהיה בן שלושים והיא צעירה ממנו ובת 20.

נולדו להם ארבעה ילדים: דודו, סמי, עופר וחלי. יש להם אחד עשר נכדים: מעיין, גיל, גיא, עידן, אליעד, טל, רז וזיו, שני, רועי ועומר. יש להם גם שלוש נינות: נגה ,אלה ושקד ועוד אחת בדרך..

במהלך החיים המשותפים חוו לא מעט קשיים, אבל ידעו לצלוח את הדרך יחד. הם בחרו לגדל את ילדיהם ללא תחושת הגלות והניכור שליוו את הקליטה של אסתר בישראל. היה חשוב להם לדבר בעברית בבית, לשמוע מוזיקה ישראלית וללמד את הילדים שאין תקרה שלא ניתן לשבור ואין מחסומים שלא ניתן לפרוץ עם המון אמביציה ועבודה קשה. הערכים עליהם גדלו הילדים היו הגינות, יושר, כבוד ועזרה לזולת. הם האמינו שהדרך הזו תסייע להם להצליח.

עלייה ותקומה

סבא אלי עלה בשנת 1956. על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל קרא בעתון המקומי. היהודים חששו להביע שמחה על הקמת המדינה כי מרוקו היא עדיין מדינה מוסלמית.

סבא החליט לעלות לאחר קבלת העצמאות של מרוקו ולא היה ברור מה יעלה בגורל היהודים. עם תחילת הטרור כלפי השלטון הצרפתי, סבא אלי נקלע להפגנה אלימה. לא היה ברור מה כוונות העם המוסלמי כלפי היהודים, ובאותו המצב הוא בחר להצטרף להמון הסוער מאשר לעמוד מנגד. כך הצליח בתושייה לחמוק מהפרעות. זה היה השלב שבו הבין שלא יוכל להמשיך בחייו כרגיל והמקום הבטוח ביותר עבור כל יהודי הוא מדינת ישראל הצעירה.

הוא טס במטוס ממרוקו למרסיי. שם בחר לטייל מספר חודשים, ולאחר מכן שט באונייה כשישה ימים עד לארץ ישראל. הוא הגיע לנמל חיפה ומשם נסע במונית לבית משפחתו בנתניה. הקליטה של סבא הייתה קלה כי כל משפחתו היו כאן כבר והוא כבר ידע עברית, גם אם לא טובה מספיק, היה לו בסיס. מיד כשהגיע הוא התאהב במדינה והיה לפטריוט וציוני. ואת זה הנחיל לכל משפחתו.

הטלית של סבא שלי

סבא רבא שלי, דוד, נפטר כשסבא שלי היה בן 15. סבי נבחר לעמוד בראש המשפחה. הוא נאלץ לעזוב את הלימודים ולהפוך להיות דמות האב בבית. ובגלל שסבא שלי לא רצה שאחיו הקטנים יגדלו בלי אימא שלהם, הוא בחר לקחת את האחריות עליהם. בגלל זה הוא קיבל בירושה את הטלית של אבא שלו, כסמל לזה שהפך להיות אחראי במשפחה.

כשהוא עלה ממרוקו לארץ ישראל הוא ערך כאמור מסע וטיול באירופה ולכן לא לקח כלום מלבד הטלית הזו שהפכה להיות סמל בעיניו לאחריות ולבגרות. לאורך השנים היו לו טליתות אבל הטלית הזו המשיכה לסמל בעיניו גם זיכרון וגם סמל והיתה חשובה לו מאוד. הוא השתמש בה באירועים מיוחדים כמו בריתות ובבר המצוות של נכדיו.

כשהבן הבכור שלו, דוד שלי, שנקרא גם על שם אבא שלו, דוד, הגיע לגיל 50, סבא שלי העביר אליו את הטלית בירושה, מתוך אמונה שיוכל להמשיך את דרכו ויגלה מנהיגות.

סבא עם הטלית

הזוית האישית

רועי הנכד המתעד: היה מעניין לשמוע את סיפור חייו ואת ילדותו של סבא. היו דברים שלא ידעתי עליהם והיו דברים שגיליתי שדומים גם לילדותי (משפחה, חברים).