מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי סביחה, נולדתי בשנת 1942 בעיראק בעיר בגדד. גרנו בבית גדול עם סבא וסבתא, הדודות והדודים. הייתי נכדה ראשונה לסבא וסבתא ותמיד פינקו אותי, נתנו לי המון תשומת לב: הדודות שלי היו תופרות שמלות, היו לוקחים אותי לטייל, היו משחקים איתי, והיו קונים לי ממתקים.

לאחר שנתיים  במשפחתנו עוד ילדים, לי אח ובני דודים, היינו משחקים ומטיילים ביחד, גדלנו שמחים ומאושרים, אבל התנאים היו קשים מאוד בייחוד לאמהות: לא הייתה אז מכונת כביסה וכיבסו הכל בידיים. לא היה מקררים ומזגנים.

 סבתא בילדותה עם המשפחה בעיראק

למדנו בגן שנקרא אז "חדר", למדתי שם עד גיל שש ואחר כך למדתי בבית ספר עד כיתה ב' ולאחר מכן עליתי לארץ עם  משפחתי  כשהגענו לארץ, הועברנו ישר למעברה, שם חיינו באוהל. היו שם רק שירותים ציבוריים, מקלחת ציבורית. את האוכל קיבלנו בהקצבה, למשל, 200 גרם בשר בחודש. חיינו כך בצמצום ובחוסר, אבל הסתפקנו במועט. כמובן שבתקופה ההיא, לא היה לנו צעצועים ובובות לכן היינו מכינים למשל, כדורים מסמרטוטים ומגומיות.

לאט, לאט, הארץ התחילה להתפתח, במקום אוהלים עברנו לגור בצריף, ובהמשך עברנו לגור בשיכון, גם שם בהתחלה, ללא חשמל. במהלך השנים, נולדו לי עוד שמונה אחים ואחיות. בהמשך השנים כשהמצב היה יותר טוב, עברנו לגור בבית עם חצר ושם גדלנ.

תחביבים

מאז שהייתי קטנה אהבתי מאוד לבשל, תמיד עזרתי לאימא שלי להכין מאכלים: קובות, ממולאים, קציצות, רטבים, פשטידות, והייתי עוזרת לה באפייה. לאט לאט התחלתי לבשל לבד, הכנתי ארוחות לכל המשפחה. בגיל 18 התחלתי לעבוד כטבחית, עשיתי קורסים והשתלמויות. לאחר מכן עברתי לתעשייה אווירית היו מבקרים שם ראשי ממשלה, שרי ביטחון, מפקד חייל האוויר, וכל חברי הצמרת הגדולים וכולם מאוד נהנו מהאוכל.

אחרי 12 שנים עברתי למפעל צמיגים אליינס. הכנתי שם ארוחות צהריים, היה מאוד קשה לעבוד שם אבל מאוד נהנתי להכין לכולם אוכל, בעיקר נהנתי לראות את כולם מתלהבים מהאוכל. עבדתי שם במשך שש שנים. בהמשך עברתי לבשל בבתי אבות. הייתי אחראית שם על המטבחים ומאוד נהנתי לבשל, שם עבדתי שם עד גיל 67, גיל פרישה לפנסיה.

הזוית האישית

סבתא סביחה: היה כיף ונחמד מאוד לעבוד ביחד.

הנכדה קורל: מאוד נהנתי לעבוד עם סבתי וללמוד על החוויות שלה בחיים, היה לי מאוד כיף להכין איתה את המאכלים המסורתיים.