מאגר סיפורי מורשת

שמי לי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי מצד אבי, מרה בורודולין.

מרה נולדה ביום 26 באוגוסט, 1946 בברית המועצות לשעבר. היא עלתה לישראל בשנת 1972, מהעיר בו היא גרה בברית המועצות – קישינב. שמות ההורים שלה הם: אבא- אהרון ואימא- בלומה. אביה היה מהנדס ואימא שלה הייתה עקרת בית, הם חיו בברית המועצות. בשנת 1978, כשאבא שלי נולד, בלומה, אמה של סבתי, עלתה ארצה ואביה נשאר בברית המועצות.

בפעם הראשונה שסבתי וסבי ביקשו לעלות לארץ, הם קיבלו סירוב ממדינתם, ברית המועצות, לא נתנו להם אישור והרשויות לא נתנו הסבר מדוע הם סירבו. אחרי חצי שנה מאז שהגישו את הבקשה וקיבלו סירוב, סבתי וסבי החליטו לבקש שוב פעם.. הם אירגנו את כל המסמכים הדרושים, ואחרי שביקשו בפעם השניה ברית המועצות אישרה להם לעלות ארצה.

העלייה של סבתי הייתה מאוד חלקה, אומנם הייתה הרבה עבודה, אך אחרי שלושה חודשים שסבתי הייתה באולפן (מקום שלומדים בו את השפה העברית) היא התחילה לעבוד בתנובה. ושם, קיבלו אותה מאוד יפה. בהתחלה קצת צחקו על העברית שלה אבל היו אנשים מאוד נחמדים.

סבתי, סבי ודודתי יצאו מברית המועצות. דודתי, הבת של סבתא שלי, הייתה בת 5 כשהם עזבו. סבתא סיפרה לי שהם עלו לרכבת בשביל לעבור את הגבול והיא זוכרת שחיפשו במזוודות כל מיני דברים חשודים. אחד הזיכרונות שסבתי תמיד תזכור זה שלדודתי הייתה בובה ביד, והאנשים האחראיים על הרכבת שברו לה את הבובה – שברו לה את הראש, במטרה לחפש יהלומים וזהב. לדודתי היה מאוד עצוב כי זו הייתה הבובה המועדפת עלייה.

בנוסף, בפעם ראשונה הם קיבלו הזמנה לעלות לרכבת שתסיע אותם ארצה ושם, במקום הרשמי, סירבו לתת להם לצאת עם הרכבת לישראל. שנה לאחר שהם נאלצו להישאר בברית המועצות, הם קיבלו הזמנה לצאת והפעם הם קיבלו אישור לצאת, רק בפעם השנייה. בפעם הראשונה סבתי עדיין לא יודעת למה לא אישרו להם לעלות לרכבת.

כשהם הגיעו ארצה זה קרה בשנת 1972. אז היו אולפנים (מקום ללימוד השפה העברית). שלחו אותם לטבריה ושם היה בית מלון קטן, היו שם רק עולים. כל משפחה תפסה חדר ובמשך כמעט כל היום הם למדו עברית. היה מעניין אך מאוד קשה, הם לא ישנו בבית מלון יותר משלושה חודשים. אחרי שסיימו עם האולפן, סבתי, סבי ודודתי שכרו דירה וסבי כבר התחיל לעבוד.

זכרונות נעורים

בשנות הנעורים של סבתי, היא חיה בברית המועצות. סבתי אהבה ללכת להופעות בעבר והם שמעו המון מוזיקה, בעיקר רוקנרול. היא זוכרת שהיה באופנה חצאיות מאוד רחבות ומתחת לחצאיות אלו שהגיעו בערך עד הברך, היו עוד חצאיות שהן ביטנה, שהיו מאוד קשות וגרמו לשמלות "לעמוד". בנוסף, היו באופנה חגורות עבות, בשנים האלו כל הבגדים היו נראים לסבתי מאוד חגיגיים.

סבתי מאוד מתגעגעת לעיר לבוב בה חיה בשנות נעוריה. עיר גדולה – לפחות מיליון וחצי תושבים היו שם, הייתה עיר מאוד עתיקה. בכל עיר היה בניין שבו התאספו ילדים שיש להם את התחביבים מוזיקה, ריקודים, ציור… מגיל 10-15, והתעסקו בתחומי העניין שלהם, לכל קבוצה של תחביבים היה מורה שעזר לילדים להוציא את הכישרונות שלהם.

כיום

תחביב של סבתא שלי גם בימים אלו הוא לבשל, ואנו, הנכדים שלה, תמיד אוהבים שהיא מכינה לנו אוכל. המאכלים האהובים עליי שסבתא שלי מכינה לי באופן מושלם הם חצ'פורי, פסטה, מרק עוף, ובמיוחד – תותים עם סוכר. כל חורף, סבתא שלי מכינה לנו תותים עם סוכר, ואנו תמיד מסיימים לאכול הכל ומבקשים עוד.

סבתי וסבי התגרשו לפני המון שנים, בערך כשאבי היה בן 18. למרות זאת, הם עדיין בקשר נהדר וכל שבת הם אוהבים לבקר אותנו, לשחק איתנו ולדבר איתנו. אני אוהבת לספר לסבתי על מקרים מיוחדים בבית הספר, והיא תמיד מתעניינת.

לסבתא שלי יש שני ילדים: אבא שלי – אריק ודודה שלי – פלורה. בנוסף, יש לסבתא שלי שישה נכדים, אני ושני אחיי הצעירים ועוד שלושה ילדים של פלורה, שגדולים מאיתנו.

סבתא שלי מספרת, שתמיד משפחתה נהגה להגיד שצריך להיות אחד בשביל השני, להיות סבלניים, לאהוב אחד את השני ולא לחסוך את מה שיש להגיד מאף אחד. כמה שיותר לפרגן ולהוציא את הרגשות החוצה, להראות אהבה ולעשות טוב אחד לשני.

הזוית האישית

לי הנכדה המתעדת: סבתי מספרת שהיא מרגישה שהיא ואני התקרבנו במהלך התיעוד. אני למדתי הרבה מסבתי ואני מעריצה אותה.