מאגר סיפורי מורשת

שמי לינדה לוי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת יחד עם נכדתי ליאל את סיפורי.

אני לא כל כך זוכרת את החיים לפני העלייה, הייתי ילדה כבת 3. זוכרת רק את החצר שצבועה בצבע לבן. על מנת להסתיר את העובדה שהמשפחה שלנו עוזבת את מרוקו, עלינו על אוניית משא שהובילה תפוזים ממרוקו לצרפת. השכיבו אותי ואת אחותי בתוך מזוודה פתוחה בין ארגזי התפוזים. כאשר הגענו לצרפת חיכינו במחנה עלייה כשלושה חודשים עד שנתנו לנו אישור לעלות לארץ ישראל.

הסיבות לעלייה נבעו מתוך אידיאולוגיה ציונית ואהבה לארץ ישראל. עלינו בשנת 1964 לשיכונים בצורת רכבת, לא ידענו מילה בעברית, רק סבא ואבא ידעו לדבר את שפת הקודש. נפגשנו עם עולים ממדינות שונות והייתה הרמוניה. תקשרנו בשפת הסימנים עם מילים בודדות שידענו אך זה לא מנע מאתנו לשחק ביחד במקלות, אבנים ומשחקים שונים ומאוד נהנינו.

בהגיעי לגן רימונים, שם הגננת היה יונה. היא מיד ביקשה לשנות את השם שלי לשם עברי והוריי ממש לא הסכימו ואפילו נפגענו מעצם הבקשה. לאחר מכן הגעתי לבית הספר היסודי בשם אדיה, ניהלה אותו הגברת גילה אזולאי. היא קיבלה אותי בחום ואהבה וציינה שהשם שלי מיוחד והיא מאוד אוהבת את השם שלי וזו הייתה חוויה מתקנת. דמות בבית הספר שהשפיעה על חיי בצורה מיוחדת זו המורה יפה לונדון, מורה למוזיקה שלימדה אותנו וחיבבה עלינו את השירים העבריים. היום בפתיחת כל שיעור שלי אני פותחת בשיר עברי מאותם ימים והילדים מאוד נהנים.

בבית דיברנו צרפתית ומרוקאית. גרנו בבית קטן מאוד: שני הורים, ארבעה ילדים, סבא וסבתא. הייתה חמימות ותמיד היה בבית ריחות של בישולים ואפייה. במרוקו אבא היה חייט ואימא הייתה מיילדת. כאן בארץ אימא גידלה את הילדים וטיפלה בילדים עם צרכים מיוחדים. אבא עבד במפעל שרשראות ישראל. אהבנו במיוחד לטייל בתחנת הרכבת הישנה ושם היינו נהנים לצפות ברכבות החולפות.

בבית שמש הישנה הייתה ספריה שקראו לה בית ג'ימי, אהבנו מאוד לבלות בספריה ולקרוא ספרים. גם קולנוע היה,  קראו לו "עציון" ופעם בשבוע היינו הולכים לראות סרטים טורקיים.

כילדה קטנה הייתי מאוד מחוברת לסבא וסבתא ודואגת לשלומם. הייתי מלווה את סבי לתפילות במנחה וערבית. סבי שימש כשמש בית הכנסת והיה קם באשמורת הבוקר והיה מעיר את השכנים לסליחות, קורא לכל אחד בשמו הפרטי ובשם משפחתו. הילדות שלנו הייתה מאוד מאוד מאושרת.

במשך הזמן ההורים רכשו השכלה, ואבא הפך להיות מנהל עבודה. את אימא הגיעה חיילת לבית ללמד אותה לקרוא והיא התקדמה כל כך יפה. השאיפה שלה הייתה שכל הילדים שלה ילמדו לימודים אקדמיים ואכן הצליחה וזה היה האושר שלה.

חוויה מתקופת הבגרות – כבר בהיותי בכיתה י' שימשתי מדצ"ית (מדריכה צעירה) לילדים בסיכון, כמו כן הייתי מאוד פעילה בקהילה. שרתי במקהלה העירונית שייצגה את בית שמש ברחבי הארץ. התנדבתי במד"א ובספריה. לא עשיתי שירות צבאי אלא שירות לאומי במד"א.

את בעלי, יוסי הכרתי במגן דוד בתוך האמבולנס. נולדו לנו חמישה ילדים ו-12 נכדים. אנחנו מתכנסים כל המשפחה ילדים ונכדים בימי הולדת, חגים ושבתות.

המסר שלי לליאל זה לקיים תמיד את אהבת האדם, אהבת הארץ, אהבת העם ולהתגאות בתורתנו הקדושה. ותמיד לנגד עינייך יהיה הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" וכמובן שתמשיכי להיות ילדה טובה מלאה בנתינה.

הזוית האישית

סבתא לינדה: כל הזמן אני וליאל הנכדה היקרה שלי מבלות ביחד ומשחקות ביחד. אבל, המפגש הזה נתן לי את ההזדמנות לספר לליאל על העלייה ועל העבר. זה משהו שמעולם לא עשינו ביחד. היה לנו מפגש מאוד מהנה וראיתי שליאל שמחה לשמוע את סיפור ילדותי.

ליאל: היה מרתק מאוד במפגש שלי עם סבתא. סבתא סיפרה לי המון סיפורים אך מעולם לא שמעתי ממנה את סיפור עלייתה ואת החוויות מילדותה. זה מאוד מעניין לשמוע על העבר שלה ועל החיים בארץ לפני המון שנים. היה מפגש מאוד מהנה וחוויתי.