מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי גאולה כהן, אך לא ניתן לי השם הזה בלידה. כשנולדתי בעיראק ניתן לי השם מסעודה. שם המשפחה שלי היה "שם-טוב" כשעלינו לארץ שינו את שמותינו לפירושיהם לי קראו מסעודה ושינו את שמי לגאולה (זה היה פירוש השם) וכך עשו לכל האחים שלי.

נולדתי בשנת 1943 במוסול שבעיראק. הייתי ילדה שישית במשפחה בת 11 נפשות, כיום אני בת 79.

רקע משפחתי

במשפחתנו היינו ארבע בנות וחמישה בנים אימא אסתר ואבא שמואל. אימא שלי עלתה מטורקיה לעיראק בגיל ארבע, בלי הורים, רק עם הדודה שלה, אבא שלי עלה מטורקיה לעיראק בגיל שלוש הוא עלה עם אבא שלו (הכל קרה במלחמת העולם הראשונה).

סדר גיל האחים: האח הכי גדול יצחק (נפטר ממגפה בגיל 25 בעיראק, ממש לפני חתונתו), רחל (נפטרה בארץ בערך בגיל שמונים, הייתה נשואה עם חמישה ילדים (חלק מהם היא ילדה כבר בעיראק). היא התגרשה בגיל 29. אברהם (לא היה נשוי ונפטר בגיל די מבוגר). יעקוב (נפטר לפני כמה שנים בארץ). תקווה (תבדל לחיים ארוכים בת  מעל 80). אהרון (נפטר לפני מספר שנים בארץ). אני גאולה (בת 79), שמחה (בת כ – 70), יצחק אחינו הקטן (לא נשוי בערך בן 70), הוא נקרא בשם יצחק על שמו של אחינו הבכור שנפטר בגיל מאוד צעיר במגפה בעיראק. אחי הקטן יצחק, עלה איתנו לארץ כאשר היה תינוק בן 9 חודשים בלבד.

סבא וסבתא שלי מצד אבי היו מאוד אמידים, עם הרבה כסף (בהשוואה לשאר האנשים באזור). היה להם בית גדול עם כמה חדרים וחצר גדולה ואנחנו גרנועמם שם, ב"מוסול" שבעיראק.

ילדות

אני זוכרת שבהיותי קטנה נהגתי לטפס על הארון בבית עם הבובות ולשחק שם. יום אחר כאשר ירדתי מהארון נפתחה הדלת שלו ונתקע לי הוו של הארון ברגל. נתקעתי שם תלויה כשראשי למטה עד שבא אחי אברהם ששמע את בכיי, הוריד אותי משם וחבש לי את הרגל. נהיה לי חור ברגל, אבל הוריי לא רצו להכניס אותי לבית- ולים של ערבים ולכן השאירו אותי בבית וטיפלו בי ככל יכולתם. לבסוף נהיה לי זיהום רציני ולכן נאלצו לקחת אותי לבית חולים. עד היום יש לי צלקת באותו מקום.

היינו נוהגים לתלות כלים על ווים שמחוברים לקיר ויום אחד נפל עליי מצקת ברזל כבדה מאוד על הראש ונפתח לי הראש, שכנים קשרו לי את הראש עם תחבושת ועזרו. בעיראק היו נוהגים לתלות את האוכל (בפתח הדלת היו ווים ועליהם שמו את האוכל, קשרו את הבשר בחוט מבד ותלו, הבשר לא היה מתקלקל.

גדלתי בעיראק עד גיל 6.5, כך שלא למדתי שם בבית- ספר. המלחמות בארץ הורגשו בעיראק, היו מהומות והתנכלויות בכפרים, אך לנו לא התנכלו בזכות מעמדו של סבי שהיה מכובד מאוד בעיר.

רחל, אחותי למדה בעיראק וסיימה שם אוניברסיטה. אחי, יעקוב למד בעיראק וכמעט סיים אוניברסיטה, אך בדיוק הייתה העלייה לארץ. תקווה למדה בעיראק עד כיתה ו'. האחים שלי סבלו בבית הספר בגלל האנטישמיות.

הפוליטיקה בעיראק

המלחמות בארץ הורגשו בעיראק, היו מהומות והתנכלויות בכפרים, אך לנו לא התנכלו בזכות מעמדו של סבי שהיה מכובד מאוד בעיר. באותה תקופה היה בעיראק מרגל יהודי שריגל לטובת ישראל. כאשר השלטונות העיראקים תפסו אותו דנו אותו למוות, אך הוא הצליח להימלט. הוא הגיע לביתנו וביקש מסבי שיסתיר אותו. סבי הסכים והמרגל נשאר אצלנו כחצי שנה והשכנים שבאו לביתנו לא גילו על כך לשלטונות. אני זוכרת שסבי היה מזמין ספר שיספר את שיערו של המרגל ואותו ספר ערבי לא גילה דבר. המשטרה, שכנראה שיערה שהמרגל יסתתר אצל אחד ממכובדי העיר, הגיעה אלינו הביתה. השכנה הערבייה מלמעלה שראתה את המשטרה רמזה לאמי שתעביר את המרגל לביתה שלה. באותו ערב הצליחו להבריח את המרגל ולהטיס אותו ארצה, וכך נצל הוא וגם אנחנו נצלנו.

העלייה לארץ ישראל וההסתגלות

עלתי לארץ עם משפחתי בשנת 1951 הייתי בערך בת 7-8.

במלחמת השחרור איפשרו לנו לעלות ארצה, אבל בלי הרכוש שלנו, אולם אנחנו ידענו להסתדר ובסתר העברנו כסף. בתחילה סבי לא רצה לעלות לארץ מאחר שהיה מבוסס בעיראק ובארץ המצב הכלכלי היה רע. אני זוכרת ויכוחים קשים שהתנהלו בבית עד שהתקבלה ההחלטה שעולים ארצה. איש אחד רצה לקנות מאיתנו את הבית, אבל לא היה לא מספיק כסף, עד שהצליח להסיג את כל הכסף הודיעו שכל הבתים של העולים עוברים לרשות הממשלה.

בשנת 1951 נסענו ברכבת לבגדאד. יכולנו לקחת איתנו רק בגד אחד. חיפשו לנו בבגדים לבדוק שלא העברנו כסף או חפץ בעל ערך. בבגדאד עלינו על מטוס לארץ. במשך הטסה שערכה כשלוש שעות, כאבו לי האוזניים. בשעה שמונה בערב נחתנו בשדה התעופה לוד. וקיבלו אותנו יפה. שמחנו מאוד להגיע לארץ (הייתי אז בערך בת שבע).

אותו לילה ישנו בביתנים ולמחרת העבירו אותנו למעברה בעתלית. במעברה גרנו באוהלים (היינו משפחה גדולה באוהל) וקרה לא פעם שהאוהל עף ואנחנו נותרנו חשופים. יום אחד האוהל עף, הבת של רחל אחותי עפה מרחקים. אחותי, תקווה, לא הייתה ישנה כל הלילה אלא הייתה יושבת ומחזיקה את יתדות האוהל.  בתור ילדים היה שם ממש נחמד, להורים שלנו היה קצת יותר קשה. היה ניתן לקבל אוכל בעזרת תלושים בלבד, שחילקו בחינם, ממטבח גדול לכל העולים. המחנה עתילת גבל במושב סמוך והפרידה בינהם גדר היו אנשים שרצו לעבור מהמושב למחנה ואני עזרתי להם להרים את הגדר עד שיום אחד תפס אותי שוטר וצעק אליי שזה אסור.

סבתא שלי הייתה מבשלת בפתיליה שמעליה הייתה פלטה עליה שמו את האוכל. ערב אחד נכנסו חתולים והפילו הכול והתחילה להתלקח אש ובמקרה עבר שכן שחזר מבילוי בלילה וראה את האש וצעק לכולנו. וקמנו ומיד וכיבינו את האש.

חיינו בישראל והלימודים

חיינו שם כמה חודשים ואחר כך עברנו לפרדס חנה, שם גרנו בצריפים עם עוד מספר משפחות. בפרדס חנה התחלתי ללמוד בבית ספר ונכנסתי ישר לכיתה ג'. קיבלו אותי יפה בכיתה והיו לי שם חברים. מאחר שלא למדתי קודם התקשיתי בכתיבה וכאשר היה צלצול להפסקה הייתי נשארת בכיתה להעתיק, המורה שהייתה נחמדה מאוד הייתה אומרת לי לצאת לשחק עם כל הילדים.

למדתי בבית הספר כשנתיים ולאחר מכן עברנו לשכונת יד המעביר בתל- אביב. אמי עבדה בפרדס חנה בחקלאות וחזרה הביתה רק פעם בשבוע, אבי עבד בעייריה, סבי עבד בתור עוזר בחנות מכולת וסבתי שמרה עלינו. למדתי שם עד כיתה ח' וסיימתי בית ספר עממי, לאחר מכן למדתי שנה תפירה. עבדתי מספר שנים בטקסטיל במפעל שטיחים.

נישואים

בשנת 1960 הכרתי את שאול. הייתי בת שבע עשרה וכך היה סיפור ההיכרות שלנו: הייתה לי חברה, היא הייתה שכנה של שאול בחו"ל. שאול והיא נשארו בידידות וכשהוא בא לבקר נפגשנו בביתה. היינו חברים, יצאנו שנה, בנתיים שאול כבר השתחרר מהצבא ואני הייתי צריכה להתגייס ומאחר שאהבנו אחד את השני העדפנו להתחתן. בתאריך 26.12.1961 נישאנו באולם "חן" שבפתח תקווה. גרנו שנה בבית ערבי ב"חירבת – עזון" (כפר ערבי מצפון למושבה רעננה שתושביו ברחו במהלך מלחמת העצמאות).

בתום שנה עברנו לגור ברעננה ושם אנו גרים כיום באותו הבית.

סבתא וסבא שלי ביום חתונתם

משפחה

שנתיים אחרי הנישואים נולד עמי הבן הבכור. לאחר חמש שנים נולדה תמי, אתי נולדה לאחר שלוש שנים. שלוש שנים אחרי אתי נולדה דורית, אחר עוד שלוש שנים נולדה רויטל ולאחר שנה נולד שי. נשארתי כארבע עשרה שנים בבית עד שגדלו הילדים. כשהילדים גדלו למדתי ועברתי בהצלחה קורס מטפלות. בתחילה עבדתי יותר במשק בית וטיפול בילדים ובהמשך יותר בקשישים. עבדתי שנים רבות בתור מטפלת באנשים, בחולים, זקנים ובמשפחות.

ילדים זה שמחה ונכדים עוד יותר

בתי תמי ילדה ראשונה והפכה אותי לראשונה לסבתא. רותם ועמית – תאומים בן ובת ונועה הם נכדי, ילדיהם של תמי וגיל. טל ועדן הילדים של עמי. שחר, יובל ואמיר הילדים של אתי ואוהד. רונה, הילי ומאיה הבנות של שי ונילית. הדר וירדן הבנות של דורית ורונן. שירה ומיקה הבנות של רויטל ודייגו.

סבתא שלי בחתונה של הוריי

הזוית האישית

שירה: היה לי מאוד מעניין להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתא שלי גאולה. למדתי על כל מיני סיפורים ותקריות שקרו לסבתא כשהייתה ילדה ועל סיפור העלייה שלה לארץ שלא הכרתי.

סבתא גאולה: נהנתי  מאוד לספר את הסיפורים לנכדתי שירה.