מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון, אני משצצף בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

בילדותי ההורים כמעט ולא דיברו על השואה איתי וכמעט לא סיפרו שום דבר, גם לא על בני המשפחה שנשארו שם. כאשר שאלתי את אבא משהו בנושא השואה הייתה לו רק תשובה אחת: ״אתה נולדת כאדם חופשי בארץ חופשיה, אתה לא מסוגל להבין את מה שקרה שם.״ שנים לאחר שההורים נפטרו מצאתי אישה אחת שמשפחתה הייתה בשכנות להורים. היא סיפרה לי שכל משפחות ההורים נרצחו ברחוב בפתח הבית והושלכו לתעלה בצד הכביש. יום אחד כשהייתי בגיל 65 פתחתי את קופסת המכתבים שאבא שלי השאיר. מצאתי תמונה, בצידה הקדמי שני מבוגרים ושני ילדים.

התמונה אותה מצאתי

מאחור היו רשומים שמות המבוגרים ושמות הילדים. לא ידעתי מי הם ורציתי לברר, היות ולא נשארו לי קרובים לאחר מלחמת העולם השנייה. על המעטפה שבתוכה הייתה התמונה הייתה חותמת של הצלם וכתובתו בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. לא הבנתי מה הקשר שלי או של אבי לארגנטינה והתמונה סקרנה אותי מאד. "אולי אלו קרובי משפחה שהצליחו להימלט מהנאצים?" חשבתי. "אבל איך מאתרים את האנשים האלו?" שלחתי מכתב עם צילום התמונה לועד היהודי בארגנטינה ובקשתי שינסו לאתר אותם. לאחר חודשיים קיבלתי מכתב ממזכירת הוועד שבו כתוב: "מצאנו את הקרובים שלך!!!"

הייתי נרגש מאד וביקשתי מהמשיבים מארגנטינה לאתר את האנשים ולשלוח לי כתובות שלהם, כדי לנסות ליצור קשר ולבדוק אם יש קשר משפחתי. מסתבר שהאישה בתמונה היא אחותה של סבתא שלי שנפטרה בגרמניה. היא, בעלה ושני הילדים הצליחו לברוח מגרמניה לפני השואה והגיעו לארגנטינה. לאחר שכתבתי מכתבים לפי הכתובת שקיבלתי, קיבלתי תשובה מהילדה שבתמונה, שעכשיו היא כמובן אישה מבוגרת. במכתב היא מספרת לי שבתמונה נמצאים שני הוריה ואחיה. אחיה כבר נפטר. שני הוריה עלו לישראל בשנת 1950, וכשהבעל נפטר האישה חזרה לארגנטינה ונפטרה גם היא.

המשכתי לכתוב לאישה, אך היא לא ענתה לי כלל, ואיני יודע דבר על אודותיה.

הזוית האישית

הנכד זיו: היה לי כיף להיות עם סבא ולשמוע את סיפורו.

סבא אמנון: כילד וגם כבוגר תמיד חלמתי למצוא קרובי משפחה, וקיוויתי שאולי קיים מישהו בארץ או בחו"ל שאני לא יודע עליו. התאכזבתי מאד מחוסר התגובה של האישה מארגנטינה. איני יודע מדוע ניתקה מגע.