מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל סעדון, נולדתי בישראל אך הוריי גדלו במרוקו. לאמי קראו ג'ולייט ולאבי קראו מרדכי. הם הגיעו בספינת מעפילים בשנת 1963. הוריי סיפרו לי על הקשיים אותם עברו כדי להגיע לארץ מולדתנו ולחוות אושר ושמחה.

כשהוריי עלו ארצה, היה קושי בהשגת מזון והיה קר ממש. לאחר שהם הגיעו לארץ, הם הכירו אחד את השנייה והקימו משפחה ביחד – משפחת סעדון, על שם אבי. אנחנו חמישה אחים: שלושה בנים ושתי בנות. גדלתי בשכונת מוסררה ונולדתי בהדסה עין כרם. למדתי ביסודי 'בית דוד ואסתר' ובתיכון למדתי בבית ספר עולות.

בימינו לא הייתה טכנולוגיה, היינו משחקים חמש אבנים, שבעה מקלות, קלאס, גוגואים ועוד. היו לי חברים בשכונה, כמו סימה דוד. בבית הספר יצאנו לטיול לטבריה, צחקנו, התגבשנו ורקדנו. בצבא שירתי במשך שנתיים בגדוד שריון בימ"ח – יחידת מחסני חירום. בתפקידי שימשתי מזכירת הגדוד. כאשר קיבלתי סמ"ל בשירות שמחו בשבילי, שפכו עליי מים, המפקד בשירות שלי היה מדהים.

את בעלי הכרתי בנסיבות חברתיות: יצאנו יחד קבוצה של חברים, נתקלתי בשמשון והתחלתי אתו, היינו חברים במשך שנה ואז התחתנו. הבאנו לעולם שלושה ילדים מקסימים, כולם גדלו לתפארת: שירז ונטלי בנותיי נשואות עם ילדים ורק מור עדיין לא נשוי. בילדותם הם היו ילדים מאוד רגועים. אנחנו חוגגים ימי הולדת ביחד, חתונות, חינות ובר מצוות.

יש לנו חפץ מיוחד שעובר מדור לדור במשפחתנו: כשאמי הייתה במרוקו, מלך מרוקו העניק לה קנקן תה עם חריטה מיוחדת של מלך מרוקו.

בזמן הקורונה חטפתי אירוע מוחי .זה היה רגע של סיוט. הקורונה הייתה מזעזעת ולא מהנה כלל מבחינתי.

מסר לדור הצעיר

אני מוסרת לדור הצעיר כך: בילדותי בקושי היה לנו כסף לאוכל, והיינו חמישה אחים. תמיד נהגנו בכבוד זה אל זה. תכבדו את מה שמביאים לכם, כשמשקיעים בכם ורק בשבילכם, זה לא מובן מאליו לקבל מהאחר.

הזוית האישית

קורן הנכד המתעד: היה לנו ממש מהנה להיפגש אחרי זמן שלא נפגשנו, היה לי זמן איכות עם סבתא. צחקנו במהלך שאלות התיעוד ששאלתי,  למדתי על סבתא דברים שלא ידעתי עליהם, ובקיצור – היה ממש כיף לעשות יחד את התכנית.