מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

בית ההורים

שמי קלרה ברטה על שמה של אמו של סבא רבה של אחיה – באידיש  'חייה בשה", נולדתי בארגנטינה בעיר קורדובה בתאריך 13.12.46. אבי ראול ממוצא פולני, אמי רוזה/רוסיטה שנולדה בארגנטינה להורים אשר היגרו מברית המועצות לשעבר, אבי פרנס את משפחתו מעבודתו כסוכן סיטונאי בתחום הטקסטיל.

אבי היה איש חם ואהב את משפחתו שכל חייו חלם על עלייתו לארץ ישראל, אמי רוזה, הייתה עקרת בית למופת, "אשת חייל" שטיפלה במסירות יתרה בבית ובילדיה, לה היה קושי רב להיפרד משורשיה ובני משפחתה וללכת אחרי חלום בעלה לעלות לארץ ישראל. אישה אהובה על כולם, הן בקרב בני משפחתה, והן בקרב חברים ושכנים, תמיד עם חיוך על פניה, בעלת ידי זהב בעבודות יד ובמטבח.

יש לי אח צעיר ממני בחמש שנים בשם: אוסקר שעיברת את שמו לאורי פלד. ההורים נתנו לנו חינוך יהודי, דבר שלא היה מובן מאליו בגולה.

גדלנו בבתים יפים, אך לא מפוארים כשבחלקם חלקתי חדר עם אחי. היו לנו תמיד חיות מחמד, כי אבי אהב מאד לגדל כלבים, בחלק מהזמן גרנו בדירות על קומות, כל הילדות המוקדמת שלנו גרנו בשכונה מרוחקת בבית קרקע צנוע עם חצר וגינה, אימי אהבה לגדל צמחים וגם פינת ירקות, ותרנגולות.

את לימודי בבית ספר יסודי ומאוחר יותר את התיכוניים בשילוב סמינר למורות סיימתי בהצלחה רבה. תמיד הייתי בין התלמידים מצטיינים.

המשך השושלת מפולין, אוקראינה-מולדובה לארגנינה עד לארץ ישראל

סבתא וסבא של סבתא קלרה: לאון ומלכה גולדפלד (איש שומר מסורת דתי)

סבא וסבתא נולדו בעיירה קשמירז  של לובלין שבפולין. סבא לאון נולד בשנת 1890, בגיל צעיר נשא לאישה את סבתא מלכה ממשפחת פרידכמור. נולדו להם 3 ילדים: אבי ראול נולד בשנת 1916, אהרון בשנת 1919 ורוסיטה נולדה בשנת 1921. סבא עבד כסוחר לפרנסתו. בשנת 1923 הרגיש את המלחמה מתקרבת ואת הזרם האנטישמיות והחליט לעזוב את פולין למקום בטוח יותר למשפחתו, כך היגר לארגנטינה באוקטובר 1923.

המשפחה הגיעה לעיר בואנוס אירס, לאחר שהפליגו במשך שלושה חודשים באוניית משא. בהגעתה לבואנוס איירס, נקלטו במרכז למהגרים, בהפלגה סבתא נדבקה ממחלה קשה  ממנה נפטרה תקופת קצרה לאחר שהמשפחה עברה לעיר קורדובה, שם השתקעו, כך נותר סבא לאון עם שלושה ילדים קטנים. הבת הקטנה סודרה בבית יתומים, אבי ראול ואחיו אהרון נותרו עם האב, שהתקשה לטפל בהם ולהתפרנס בו זמנית. סבי עסק  בארגנטינה כסוחר ובערבים כחזן בבית הכנסת והכין ילדים לבר מצווה. אבי היה בסך הכל  בן שתים עשרה ונאלץ לסייע לאביו בפרנסת המשפחה. מאז אבי עסק במקצוע של אביו כסוחר.

בשל טיפול לא נאות שקיבלה בבית יתומים אחותו רוסיטה, הידרדר מצבה הבריאותי, עד שזמן לא רב בהיותה ילדה קטנה נפטרה אף היא.

זיכרונות יפים עם סבא לאון: בהיותי בת שמונה הייתי שותפה בהכנת היין לליל הסדר מהכרם שגדל בחצר אחורי בבית הסבא.

אבי התבגר והמשיך להתפרנס מעבותו כסוחר, נישא לאימי  ונולדו להם שני ילדים, אני ואחי אורי.

אחיו אהרון (ז"ל)

למד עד לתואר ברוקחות ונישא לפאני (ז"ל) ממשפחת ריבקין, נולדו להם שתי בנות: סילביה ורותי, שכיום הן גרות בישראל עם משפחותיהן.

סבא וסבתא (הורים של אמי)

רייזל ונחום גוזמן (חילונים): סבא נחום (סבא רבה רבה של אחיה) נולד באוקראינה בשנת 1890. בגיל צעיר בעת שירותו הצבאי בתקופת שלטון הצאר, החליט לעזוב את מולדתו, כך ברח מהמשטר הקומוניסטי, עזב לבד את משפחתו לנסות מזלו במדינה חופשית לעתיד טוב יותר. כך בתנאים קשים ביותר בחציות נהרות והרים באמצעיים דלים ומינמליים, הגיע לחוף אירופה צפוני ומשם באוניית מסע בה עבד לכסוי הנסיעה, הגיע למדינת מבטחים-ארגנטינה. שם השתקע בעיר קורדובה, עבד לפרנסתו כנגר. הכיר את סבתא רייזל, שאף היא הגיע עם משפחתה ממולדובה, הם נשאו והקימו משפחה גדולה בת 7 ילדים: אמיליה (ז"ל) הבת הבכורה רוזה (אימי) ז"ל בשנת 1916, מריה (ז"ל), אדולפו (ז"ל), לואיסה (ז"ל), אידה(ז"ל), ונאנה (ז"ל).

אמיליה נישאה לארנסטו ממשפחת טלייסניק נולדו להם שני ילדים, חורחה וסוסנה. פרט לאימי ולדודה אמיליה כל יתר האחים לא נולדו ילדים, שלוש הבנות  הצעירות לא נישאו.

סבא פרנס את משפחתו כנגר, כילדה קטנה אהבתי ללוות אותו  לנגרייה ולראות את פרי עבודתו. אני זכיתי כנכדה בכורה ליחס מועדף על ידי כל הדודים. פינקו אותי במתנות מיוחדות, בגדים אופנתיים ויפים.

חלק ב': זיכרונות ילדות

כילדים התחנכנו בביתי ספר ממשלתיים, כי לאבי לא היה יכולת כלכלית לממן לנו את דמי האחזקה בבתי ספר של הקהילה היהודית. זכור לי באופן חזק את התחושה ההפליה כילדה יהודייה, היינו במיעוט, הן בקרב בית הספר והן בקרב החברים בשכונה. המשמעת הייתה קשה ונוקשה, כשכבוד צוות המורים בחשיבות עליונה, פחדנו מאד מהסמכות המורים, ביקרנו בביתי ספר בתלבושת אחידה, עם חליפות וחולצות עם צווארונים מעומלנים ששרטו את הצוואר. היינו מקבלים עונשים קשים על אי עמידה במשימות או על עברות על החוקים הנוקשים של בית הספר.

אני ואחי למדנו שישה ימים בשבוע ובזמן הפנוי ביקרנו באחד המועדונים של הקהילה היהודית, כמה זרמים, אני אישית הייתי חברה במועדון "אבראיקה", בו התקיימו פעילויות כמו בארץ, גם שמרנו על המסורת, חגי ישראל, היו חוגי ספורט, שחייה, ריקודים בימי שבת וראשון.

תקופות קשות עברו עלי בילדותי – מהפכות של השלטון הארגנטינית, לא פעם מצאנו את עצמינו תחת אש  צלפים של מתנגדי השלטון או של חיילים. זיכרונות פחד שמלווים אותי עד עצם יום הזה.

כמובן כמו בכל מקום בגולה, לא היו בתי כנסת שכונתיים, היה בית כנסת מרכזי אחד  לקהילה אשכנזית, במרכז העיר, במרחק של קילומטרים מהשכונות, ובית כנסת אחד מרכזי לקהילה הספרדית גם במרכז העיר. בתי הכנסת היוו נקודת מפגש שם נהגו לחגוג בחגים הגדולים כמו ראש השנה, יום כיפור, סוכות. אלו היו מפגשים אהובים עלי, הזדמנות להיות יחד עם ילדים ועם נוער ולהרגיש כמו כולם.

בחגי ישראל כל המשפחה, כולל המשפחה המורחבת נהגו להיפגש יחד עם הסבים, שהם היו היחידים שהקפידו על המסורת היהודית והיחידים שידעו את השפה העברית. בגולה חגגו כל חג יומיים, כך חגגנו עם סבים מצד אימא יום אחד ולמחרת עם הסבא של אבי, וכך נשמר הקשר המשפחתי והיהדות.

כל ילדי המשפחה חיכו בכיליון עיניים למועדים אלו, שמחנו להיות יחד, אני כילדה קטנה לקחתי חלק פעיל להכנת המאכלים הייחודיים  לקהילה האשכנזית כגון "קרפללך","גפילטע פיש", וה"קיגלה" של פסח.

אהבתי מאוד לשמוע את הסבים מנהלים את סדר פסח או הברכה של ראש השנה.

חלק ג': זיכרונות משנות העשרים

תקופת נעורים, סיום לימודים והקמת המשפחה:

בתקופת הנעורים והלימודים התיכוניים, השקעתי רבות בהשגיי ובכישרון שהתגלה בי הציור, כשהתוכנית הייתה שבסיום הלימודים התיכוניים אעלה לבד לארץ ישראל.

בזמן הפנוי ביקרתי בחוגים של המועדון של הקהילה היהודית, שם התקיימו מסיבות ריקודים, תחרויות  שחייה ותחרות מלכות יופי של הקהילה, בהיותי בת שש עשרה נבחרתי בתחרות כסגנית ראשונה למלכת היופי, כמו כן שיחקתי בקבוצת כדור עף בטורניר, והקבוצה שלי זכתה בגביע, ואנו קיבלנו מדליה. גם בילינו רבות במועדונים מפורסמים שם נהגו לרקוד ריקודים של שנות השישים, כגון  הסלואו של פול אנקא, והרוק שלאלביס פרסלי, ראיינו סרטים מפורסמים כגון "גריס", "כנר על הגג"," פיטר פן" וכולי.

בהיותי נערה צעירה, לראשונה הגיעה הטלוויזיה בשחור לבן, כמובן לא היה לכל אחד בביתו, אנשים היו מתקהלים מול הוויטרינות של חנויות  מוצרי החשמל וצופים בתוכניות.

חלק ד': אהבה ומשפחה

באחת המסיבות של המועדון, בהיותי בת שש עשרה, הכרתי את אלפרדו בן למשפחת רובמן, גם מהגרים מברית המועצות לשעבר ,אז כבן  שמונה עשרה, בן דודו של חברה טובה שלי, שמאוחר יותר הפך לבעלי. בטרם סיימתי את לימודיי, התארסתי לאלפרדו. הוריו של אלפרדו, דוד וחואנה (ז"ל) היו שלושה ילדים: מרטה ילידת  1940, מנואל יליד 1942 ואלפרדו יליד 1944 (סבא של אחיה).

עם סיום הלימודים התיכוניים משולבים עם סמינר למורות, נשאתי לאלפרדו וכאן שוב נדחה חלומי וחלום אבי, לעלות לארץ ישראל.

בארגנטינה נולדו ארבעת ילדיי: חנה יהודית (חני) נולדה בשנת 1967 (אמו של אחיה), דניאל אלחנדרו (דני) נולד בשנת 1968, אדריאן גוסטבו( עדי) נולד בשנת 1971 ותמרה נולדה בשנת 1973. בינתיים, אחי אורי עלה לארץ ישראל בשנת 1972 והשתקע בעיר באר שבע, שם למד באוניברסיטה  וסיים תואר הנדסאי אלקטרוניקה. הכיר  את סילביה ממשפחת קרליץ, עובדת סוציאלית, שמאוחר יותר נשא אותה לאישה, לאחר סיום שירותו הצבאי.

בארגנטינה, לא עבדתי, למשפחה היה עסק משפחתי בתחום האופנה וכן בעלי חוות חקלאיות לגידול בקר וחקלאות, מעסקים אלו התפרנסה המשפחה.

מערכת היחסים במשפחה הייתה חמה ומלוכדת, כשההורים היו הסמכות העליונה, בחוויה שלי כנערה וילדה, על אף כל החמימות הרגשתי פער בין דורי עם ריחוק מסוים שהיו נושאים מסוימים אסורים היה לדבר עליהם, לא הייתה פתיחות לשיחות נפש.

חלק ה': עלייה, תקומה והתיישבות

בשל לחצים משפחתיים ומצב ביטחוני קשה בארגנטינה, הצלחתי לשכנע את בעלי ולעלות לארץ ישראל, ככה הגשמתי את חלומי ובתאריך 25/12/1973 בעת מלחמת יום הכיפורים, בזמן הפסקת אש עם מצריים והמלחמה התנהלה רק בצפון. הפלגנו  מנמל בואנוס איירס, הפלגה בת שבועיים, הגענו לרומא שם שהינו מספר ימים ומשם טסנו לתל-אביב. בשעות לילה מאוחרת, בשדה קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית והופנתה על פי בקשתנו למרכז קליטה בנצרת עלית, עיר בה גרו הדודים ארון ופאני ובנותיהם, עם הגעתנו ארצה עם ארבעה ילדים קטנים בין גילאי שש עד לתמרה בת חודשיים, נקלטנו במרכז הקליטה, למדנו עברית כשישה חודשים, האווירה בארץ, הייתה עצובה בשל המלחמה שטרם הסתיימה.

חודש אחרי הורי החליטו אף הם לבוא בעקבות ילדיהם, ובחודש ינואר 1974, עלו ארצה לקליטה ישירה והשתקעו בבית שקיבלו מ"עמיגור" בעיר אשקלון. כך הצליח אבי להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל, וכך התאחדה כל המשפחה.

בעלי התחיל לעבוד בבית חרושת "פורד" לפרנסתנו, אני טיפלתי בילדים. על מנת להיות קרובים להורי בשנת 1976 העתקנו מקום מגורינו לקריית גת זו הייתה האפשרות היחידה  שהציעו לנו בסוכנות היהודית.

מאוחר יותר שוב העתקנו את מגורינו על יד הורי לעיר אשקלון. בשנת 1978 אחי נשא לסילביה קרליץ, עובדת סוציאלית, ואף העתיק מגוריו, לאזור רמת גן, עם נישואיו התרחבה המשפחה, נולדו להם שלושה  ילדים: אסף יליד 1982,היום אב לשני ילדים, לירון ילידת 1984 היום אם לשלושה ילדים ודרור יליד 1988 עדיין רווק.

עם מעברנו לעיר אשקלון, בעלי החל לעבוד כאזרח עובד צה"ל ואני התחלתי לעבוד במחלקה הסוציאלית בעיריית אשקלון עם תעודת הוראה ומתוך התחייבות להשלים לימודים גבוהים כעובדת סוציאלית, כך שילבתי לימודים באוניברסיטת בר-אילן בבית ספר לעבודה סוציאלית ועבודה בעירייה, עבודה בה התעסקתי במשך  עשרים ושמונה שנה, כאשר מילאתי תפקידים בכירים עד ליציאתי לפנסיה מוקדמת בשנת 2005.

משנת 2006 אני עובדת בחברת סיעוד "דנאל" כעובדת סוציאלית- בקרית בחוק הסיעוד.

מסמך 

שנים רבות שאלנו את עצמנו כיצד סבא לאון וסבתא מלכה הגיעו לארגנטינה, אבי ראול ואחיו אהרון מסרו לנו פרטים מזיכרונותיהם המעורפלים מילדותם הקודמת, שנים רבות אחרי כן לאחר שדוד אהרון נפטר לפני כארבע שנים מצאה בת דודתי רות בחדרון של דוד אהרון את מסמכי ההגירה של סבה, את הדרכון הפולני ואת תעודתם קליטתם במרכז מהגרים בבואנוס איירס, כך התברר לנו תאריכים ואירועים בחיי אבי שפירטתי בתחילת הסיפור.

 הזוית האישית

במהלך התכנית גם אני אחיה למדנו דברים רבים אחיה למד על משפחתו מצד אימו כיצד הם הגיעו לארץ ואני נהניתי להגיע למפגשים ולפגוש את אחיה ולספר לו את סיפור עלייתה של משפחתי לארץ יחד עם זאת למדתי כלים שונים באינטרנט.