מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, ציפורה, נולדה ב- 1944 היא עלתה לארץ ב- 1952 כשהייתה בת שבע.

סבתא הייתה תלמידה מצטיינת, ואפילו זכתה בפרס 'התלמידה המצטיינת' ב- 1958 בישראל. ב- 1963 היא התחתנה עם סבא שלי אליהו וב- 1964 נולדה ילדתה הראשונה ואחריה עוד שתי בנות. ב- 1979 נולד לה אבי.

אני וסבתא בחרנו לספר על ילדותה בפרס ובארץ.

הסיבה לעלייתם לארץ הייתה מכיוון שדוד של סבתא, היה מאורס למישהי שכבר עלתה לישראל, ובא בעקבותיה עם כל המשפחה. סבתא ציפורה מספרת שחיי הילדות בפרס, היו חיים פשוטים יותר, ומאושרים, ובארץ הם היו יותר מסובכים ומורכבים. למשל, כשרק הגיעו לישראל, חילקו להם תלושים, ולפי התלושים הבינו כמה מצרכים בסיסיים יקבלו. בנוסף, הם גרו בפחונים בקריית שמונה, והיה מאוד קשה לחיות שם.

"אבל אם אין חיים קשים גם אין סיפורים מעניינים" כך הוסיפה סבתא.

סבתא נזכרת בחיי ילדותה בפרס: "ההורים שלי גרו בעיר שקראו לה עראק, שהיום ממוקם בה הכור האטומי של איראן. סבתא שלי  גרה בעיר שקוראים לה גולפאיגאן, וכשהלכנו לבקר אותה, אמא שלי השאירה אותי אצלה לכמה ימים, כדי שאבלה איתה. לסבתא שלי הייתה חצר גדולה, והיו בה הרבה שיחים של ורדים מכל מיני צבעים. אני והדודה שלי הלכנו לעבוד בחצר. קטפנו ורדים, והוצאנו את העלים היבשים. אחר כך הדודה שלי נכנסה לביתה ואני אמרתי לה "טוב, אני אשאר עוד קצת בחצר" והיא הסכימה.

לקחתי גרב ניילון של דודתי והכנסתי בה את העלים של הוורדים. לאחר מכן שמתי אותו מתחת לשיח בצורה של נחש, וכשסבתא שלי באה, ראתה את הגרב, נבהלה ואמרה לדודה שלי "בואי תראי נחש!" אז הדודה שלי באה, הסתכלה ואמרה "אוי! חבל על הגרב ניילון שלי". וכולנו צחקנו.

כך הרגישה סבתא כשהגיעה לישראל עם משפחתה, בגיל כל כך צעיר, בגיל שבע:

החיים בארץ היו קשים  מבחינת חיי היו יום. למשל, כשסבתא ציפורה ומשפחתה, גרו ברמת אליהו, והיא הייתה צריכה ללכת להביא תרופות לאמא שלה, אז היא לקחה אוטובוס ונסעה לראשון לציון. היא לקחה את התרופות, וכשרצתה לחזור כבר לא היו אוטובוסים לרמת אליהו, אז היא התחילה ללכת לביתה, ברגל. זו הייתה דרך חשוכה ומפחידה עבורה, אבל היא התגברה על זה. במהלך הדרך היא ראתה מקור אש קטן, ואז היא ראתה שזה אבא שלה שדאג וחיפש אותה. היא שמעה אותו צועק: " ציפורה! ציפורה! זאת את?" סבתא רצה אליו והם הלכו הביתה, להביא את התרופות.

אני מצאתי חברות בראשון לציון והיו לנו הרבה תחביבים משותפים. בימים ההם ראשון לציון, לא הייתה כמו שהיא עכשיו, והיו בה הרבה חולות ודיונות, אז אני וחברותיי  גלשנו בחולות ובדיונות ושיחקנו שם.

בתור ילדה סבתא ציפורה אהבה לשחק במשחקים של פעם, למשל, קלאס וקפיצה בחבל. היא וחברותיה אהבו לשתול פרחים בגינות משותפות ובעיקר, ליהנות. וכך סבתא אומרת: "גם כשהחיים קצת קשים תמיד חשוב להנות ולבלות".

לבסוף המשפחה התאקלמה והתגברה על רוב הקשיים בארץ.

הזווית האישית

ראם: במהלך הפרויקט למדתי, שלא תמיד החיים בארץ היו פשוטים. למדתי גם על חיי ילדותה המאושרים, של סבתא שלי. למדתי דברים שלא ידעתי על סבתא שלי , על אומץ ליבה ועל המחויבות שלה למשפחה. נהנתי לשבת עם סבתא, לשמוע סיפורים שלא שמעתי לפני זה ולא הכרתי, לצחוק ולשוחח איתה.