מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי ואני בת זקונים לעוד ארבעה אחים שכולם נולדו ברומניה, אני היחידה הצברית שנולדה בישראל. נולדתי בבית החולים הלל יפה בחדרה, בשנת 1952.

ההורים שלי ואחיי הגדולים הגיעו עם אניית מעפילים לארץ. הם לא ידעו עברית ובעצם למדו לדבר דרכנו את השפה. בזמנו לא היה אולפן, אחיי ואני היינו קונים עיתוני עולים חדשים כגון: "דבר ראשון" ו "דבר לעולה החדש" וכך היינו קוראים להם ומלמדים אותם את השפה.

גדלתי בבית פרטי בכפר יונה, אני זוכרת הרבה חדרים בבית, חצר גדולה עם הרבה עצי פקאן, עצי אנונה, שסק, לימונים ומשמש, נדנדה גדולה על הדשא, וילדים רצים וצוחקים. היינו משחקים כל היום בחוץ וחוזרים הביתה רק בערב מאוחר. ההורים לא ידעו איפה אנחנו מסתובבים אבל סמכו עלינו. לא כמו היום שלכל ילד יש פלאפון וההורה יודע בדיוק איפה הוא נמצא ומה עושה. חברתי הטובה נחמה הייתה משחקת איתי בבובות, היינו לוקחות אותם לטיפת חלב והאחות היתה משתפת פעולה ושוקלת אותן. אימא שלי תפרה לבובות בגדים.

גרנו ליד באר מים עתיקה ובית כנסת. כפר יונה הכילה אז מעט תושבים וכולם הכירו את כולם ובילו יחדיו במשחקים והנאה בחוץ רוב היום. הייתה לנו מאפייה ליד הבית ואימא שלי שלחה אותי כל יום שישי לשים את החמין בתוך התנור של הלחמים ולמחרת היינו מגיעים אני ואחי עם מריצה מיוחדת לאסוף את החמין לשבת. בניגוד להיום שהכל מוכן ונגיש בסופר ויש מיקרוגל שמחמם בכמה דקות. לארוחת שישי ולימי כיפור (פדיון כפרות) –  אימא שלי הייתה קונה תרנגולת חיה ושולחת אותי בבוקר לשוחט כדי שישחט את העוף שיהיה לנו מה לאכול. כשהייתי מביאה לה את העוף הייתה מורטת את הנוצות ומבשלת. לא כמו היום שיש עופות נגישים בסופר, נקיים ומוכנים לבישול.

לאבי היה מכון תערובת לטחינת קמחים בחצר את הקמחים, הוא היה טוחן ומוכר ליישובים ערבים ולישובים יהודים. בדרך כלל ליוויתי אותו במכירות ובגביית כסף ותמיד בסוף היום היינו מתפנקים עם קינוח מקונדיטוריה בבן יהודה בתל אביב, בה הרולדה עם הקצפת הייתה הכי טעימה. לכן היו מכנים אותי בכפר -"בת הטוחן" .

היום כפר יונה היא עיר גדולה,יש בה המון תושבים ולא כולם מכירים אחד את השני כמו בתקופתי כשהייתי צעירה, אין את חווית הכפר שהייתה אז. חבריי גרו באותו הרחוב לידי: נחמה ,עדינה, אורנה ושושנה. שיחקנו לרוב בבובות, מכולת ,אבא ואימא, רופא וחולה, קלאס, גוגואים, קפיצה על חבל, תופסת, א"ש לילה, סבתא סורגת, מחבואים, רכיבה על אופניים, דוקים ודמקה. היום כבר לא רואים ילדים שמשחקים את המשחקים האלו והם די אבדו עם השנים. רוב הילדים מעדיפים להישאר בבית ולשחק מול מחשב מה שלנו לא היה פעם, ולכן המצאנו משחקים ברחוב.

בית ספרי ביסודי נקרא "עמל", בתיכון "בר אילן". המורות מאוד אהבו אותי, המורה למוסיקה למשל היה נושא אותי על כתפיו בהפסקה והיה קורא לי :"רותי שלי, רותי הקטנה". כל יום שישי לפני ארוחת שישי היינו יושבים כל המשפחה לראות בערוץ 1 סרט מצרי בשחור לבן. אז היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, לעומת היום שיש המון ערוצים לבחירה. כשרצינו ללכת לקולנוע היינו מתגנבים לאמפיתאטרון גדול באוויר הפתוח של הכפר שהיה בו מסך גדול שמקרין סרטים טורקיים. לא כמו היום שיש אולמות סגורים ויושבים במזגן כדי לראות סרט.

בבית הספר הייתה משמעת וכיבדנו את המורים מאוד. הייתה תלבושת אחידה, היינו צריכים לעמוד כשהמורה היה נכנס לכיתה ואסור היה לפנות אליו בשמו הפרטי. היום יש מורים שמאפשרים לתלמידים לא לעמוד כשהם נכנסים לכיתה ומאפשרים לקרוא להם בשמם הפרטי. הייתי בתנועת נוער של "הנוער העובד והלומד" עד התיכון, בתיכון הייתי במסגרת דתית ואז הלכתי לתנועת "בני עקיבא". אני זוכרת הרבה טיולים ומסיבות בתנועות הנוער, חופש גדול והמון צחוק ושמחה. אהבתי ללמוד את המקצועות ההומניים (ספרות, היסטורייה, תנ"ך וכו'). בבית הספר היסודי היה לנו חדר אוכל, היינו מסיימים ללמוד מאוחר וחוזרים יש לשחק בחצר.

הכי אהבתי שאימא שלי היתה מכינה בסופי שבוע ממליגה, מלאי ושניצלים. אהבתי לשמוע את אלביס פרסלי ותמיד היה ויכוח מי יותר נערץ בקרב הנוער: קליף ריצ'רד או אלביס. במסיבות שלנו בכפר במועדון הילדים רקדנו ריקודים סלוניים כמו טנגו, צ'צ'ה, הורה וסלואו. באותה תקופה המוסיקה נשמעה דרך פטיפון עם תקליטים, ולא כמו שהיום הדרכים יותר מודרניות וכבר הפטיפון לא קיים בדורנו.

את בת המצווה שלי חגגנו במועדון של הכפר, אימא שלי הכינה אוכל להמון אנשים והזמנו את כל ילדי הכפר לחגוג איתי. היה מרגש אותנו לשלוח מכתבים אחד לשני – חיכינו בהתרגשות למכתב שהגיע עם שליח לתיבת הדואר, כשרצינו להשיב חזרה היינו רצים בהתרגשות לדואר כדי לקנות בול ולשים על המעטפה. היום נהוג לשלוח סמס או וואטסאפ בנייד והכל יותר מהיר ונגיש. אהבנו לתעד את חיינו ביומן, כדי לשוחח עם מישהו קרוב היה  לנו רק טלפון קווי אחד בבית ולא היו ניידים כמו היום. אם היינו ברחוב ורצינו להתקשר למישהו היינו קונים אסימונים ואחר כך הם הפכו לטלכרט, ומשתמשים בטלפונים ציבוריים.

בכיתה ח' היה לי חבר ראשון שנקרא הרצל. היינו הרבה שנים יחד עד שהתגייסתי לצבא. אופי היחסים שלי עם הוריי שונה מאוד מאופי היחסים שלי עם ילדיי, הוריי היו מדור העליות הראשונות לארץ – אנשים סגורים יותר, עובדי אדמה, עסוקים ביומיום שלהם ופחות הבינו את מה שאנחנו כילדים עברנו. היינו ילדים ממושמעים ומה שההורים אמרו היה קדוש ואין עוררין. אהבנו את ההורים ורצינו לעשות הכל למענם ולרצות אותם. אני רואה הבדל עם יחסיי מול הילדים שלי, יחסים הרבה יותר פתוחים ותקשורתיים, הילדים יותר חצופים ואומרים מה שבא להם.

התגייסתי לגולני והייתי צפנית. שירתי בצפון הרחוק והייתי מגיעה אחת לשבועיים הביתה. לאחר השחרור הכרתי בחור דרך מכרים ולו נישאתי. כשרצה להציע לי נישואים היה נהוג לבקש את ידי מאבא שלי וכך היה. אבי אישר לנו להתחתן. לאחר שהתחתנו עזבנו את הכפר ועברנו לגור בנתניה, למדתי בסמינר הקיבוצים הוראה והייתי מורה הרבה שנים.

נולדו לנו שלושה ילדים : שני בנים ובת, שכיום גרים בכל התפוצות – לונדון, פורטלנד וישראל. כיום אני סבתא גאה לחמישה נכדים מקסימים ומתגוררת בתל אביב.

הזוית האישית

דניאל הנכד המתעד: החקר לסיפור היה מאוד מסקרן.