מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה אמית אמסטיבובסקי. יואל בעלי ז"ל ואנוכי עברתנו את השם לאחר נישואינו. סבא בנצי, אביו של יואל אמר לנו: תעברתו ואני אחריכם. עד יום מותו הוא לא קיים הבטחתו.

את הרעיון לשם המשפחה נתן לנו משה שרת שהיה ידוע כבלשן גדול. שלוש האותיות של השם הפולני "אמס", שפירושו אמת באידיש ומכאן בחרנו את אחת ההצעות: אמית.

שם נעורי טימינקר. איני יודעת את משמעות השם. בתקופה מסויימת, לאחר השואה, חיפשנו בארץ אנשים עם שם משפחה דומה כדי לבדוק קשר משפחתי. הגענו לעוד שני אנשים בארץ עם שם זהה. האחד היה רופא באילת והשני, שגיליתי דרך משחקי הברידג´, גר במודיעין. אך הסתבר לצערי, שאין בינינו כל קשר משפחתי.

שם משפחתה של אמי, לוינסון. בארץ יש הרבה תושבים עם שם משפחה זהה, אך לצערי הרב אין בינינו כל קשר משפחתי.

אמי היא היחידה ממשפחתה ששרדה את השואה. היא נשאה לאבי ועלתה ארצה, לפני מלחמת העולם השנייה. שאר בני המשפחה, שנשארו בעיר בה גדלה, בריסק, לא שרדו. הגרמנים הפציצו את העיר בריסק, החריבו אותה וכולם נהרגו.

אמי בצעירותה היתה שחקנית וזמרת בתאטרון המקומי. שם פגש אותה אבי. עד היום אני מתגעגעת לשירי האידיש ששרה לנו תמיד. על משפחתה היא לא סיפרה ולא דיברה ואנחנו לא שאלנו.

אני נולדתי בתאריך 18.5.1940 בעיר בריסק בפולין. עקב הסכמי ריבנטרוב-מולוטוב שנחתמו לאחר מלחמת העולם השניה, חלק זה של פולין עבר לידי הרוסים וכיום בריסק נמצאת בבלרוס.

סיפור לידתי ועליתי ארצה הוא כמו אגדה:

אבי עלה לארץ, לפלשתינה, בפעם הראשונה כציוני, בשנת 1936. התחתן בנישואין פיקטיביים והתגרש מיד לאחר עלייתו. בארץ הסתדר קצת, קנה חנות מכולת עם אמו, דירה קטנטונת, וחזר לפולין בכדי להתחתן עם אהובתו האמיתית חסידה-פרומה, אמי.

הורי נישאו חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, ואמי נכנסה מיד להריון.

וכאן מתחילה המלחמה הפרטית האמיתית שנמשכה כמעט שנה.

אבא סורב לקבל ויזה עבור אמי כאשתו החוקית בטענה שהיה כבר נשוי ועלה עם אשתו לארץ. כאן החל מסע תלאות. רכוב על אופניים עם כמה רובלים בכיס נסע ברחבי פולין מעיר לעיר מעיריה לעיריה  משגרירות לשגרירות ותמיד סורב. הגרמנים היו בעקבותיו, כובשים את פולין. בריחתו מן הגרמנים הכובשים, טלטוליו ותלאותיו בדרך, מחלת הטיפוס שחלה בה ואשפוזו, זוהי סאגה מרתקת, וראוי שתכתב בפני עצמה.

לבסוף אבא הצליח לקבל את הויזה המיוחלת בשגרירות אודסה. הוא היה בטוח שהפקיד היה יהודי וחמל עליו.

בינתיים אני כבר נולדתי. התחלנו את מסע העלייה לארץ דרך אודסה באופן חוקי ואני תינוקת בת שלושה שבועות ששוקלת 2.300  ק"ג. אימא בקושי יכלה להיניק אותי ונעזרה בנשים אחרות שהיו על האונייה.

כשהגענו לטורקיה שוב החלו צרות. הטורקים לא נתנו לנו להכנס לארץ ושהינו במחנה מעצר כשלושה חודשים. לבסוף הגענו לארץ המיוחלת, לעיר ירושלים לשכונת כרם אברהם, רחוב צפניה 1,  הבית שאבא הכין לנו מראש. גרנו בדירת חדר וחצי על הגג ממנו נשקפת כל העיר. בחצי החדר גרה סבתי ובחדר השני, חדר המשפחה, הורי ואנוכי.

במשך הזמן הפכנו למשפחה בת חמש נפשות. נולדו לי שתי אחיות, רותי ורבקה שקשורות אלי באהבה עד היום. כשהייתי בת תשע, סבתי נפטרה, ואז שלושת הבנות קיבלו את חצי החדר שלה. שתי בנות ישנו במיטה אחת, ארגזי ביצים של תנובה הוסבו לארון ספרים ושולחן כתיבה. על הגג היה לנו לול תרנגולות מטילות ביצים כך שתמיד היה לנו מה לאכול אפילו בתקופת הצנע.

אני זוכרת היטב את מלחמת השחרור ותקופת הצנע.

בזמן המלחמה גרנו במקלט בקומת המרתף של "תנובה ביצים". "תנובה חלב" היה בנין אחר בקרבת המקום. במקלט גרו אתנו רוב משפחות השכונה. ישנו על מזרונים שהיו מונחים על ארגזי הביצים. שם בישלנו, אכלנו, כיבסנו את בגדינו, והתרחצנו. כמובן שלא התקלחנו.

גם הקמנו בית ספר לילדים ולימדנו אחד את השני. למרות הצפיפות היה לנו הווי מיוחד במינו ללא ריבים וצעקות. בחוץ הכדורים שורקים. הפגזים נופלים, האבות נלחמים. ואנחנו הילדים עושים חיים.

גג ביתנו נפגע מפגז ולא יכולנו לחזור אליו. בתקופת ההפוגה עברנו להתגורר זמנית בביתם של השכנים בקומה הראשונה. הם עברו לתל אביב ונתנו לנו את ביתם.

בבית הספר היסודי למדתי בבית ספר "למל", בית ספר לבנות, הראשון שהוקם מחוץ לחומות ונחשב בית ספר טוב. בית הספר היה מול קולנוע "אדיסון" המיתולוגי. כיום שניהם ישיבות חרדיות. בבקורי שם לא הצלחתי להכנס לבקור למרות לבושי הצנוע.

בדרך לבית הספר חצינו את ככר השבת, שהיא מקום ההפגנות של החרדים נטורי-קרתא. בשבת בצהרים, הככר שנראתה לי תמיד ענקית, הפכה לשחורה מרוב אנשים אשר צעקותיהם "שאבס" היו מחרישות אזניים. כיום הככר נראית קטנטונת וגם הרחובות היוצאים ממנה צרים וצפופים מאד.

מאד אהבתי ללכת לבית הספר. התחרות בלמידה, השגת הציונים הגבוהים, והתפקיד שנתנו לחלק מן התלמידים להעביר שעורים לכתה. כבר אז ידעתי, כשאגדל אהיה מורה.

מלבד השעורים הרגילים למדנו שעורי תפירה, רקמה ושעורי תזונה. היתה לנו תורנות של יום עבודה במטבח, וביום זה עזרנו להכין את ארוחת צהרים לכל התלמידים ששילמו עבור הארוחות.

אני זוכרת את התור לכוס השוקו שקבלנו בהפסקת האוכל, ואת המפיות הצחורות שפרשנו על השולחן בשעת הארוחה. דברים אלה פסו מן העולם נשארו רק הזכרונות.

בתיכון למדתי בבית ספר "מעלה", בית ספר דתי שנחשב הטוב ביותר בעיר. אבי, לאחר מות אמו הפך להיות דתי וכן גם אנחנו, מבלי לשאול שאלות מיותרות, הלימודים היו קשים ונאלצתי להתמודד עם תלמידים מצטיינים שהוריהם היו בעלי שם.

יחד עם זאת הלכתי ל"צופים הדתיים", שבט משואות שהפך לביתי השני. הייתי בתנועה מכתה ד ועד יב. כשהוחלט על היציאה לנח"ל, עזבתי. הצופים היו כל חיי. שירים, ריקודים, פעולות שונות, שיחות על ענייני דיומא וויכוחים לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. היו גם טיולים ומחנות עבודה בקיבוצים. כל אלה השרישו בי את אהבת המולדת ואני מקווה שהעברתי אהבה זו גם לילדיי.

לא אשכח את תפילות השבת שרצתי אליהן באהבה ואת מנגינות התפילה שאני שרה עד היום. אמי צחקה עלי ואמרה שלא אל התפילה אני רצה אלא להיפגש עם הבחורים הנאים…..

שרתי בצבא בחיל הקשר כאלחוטאית ובו בזמן למדתי בסמינר ערב למורות, לוינסקי, בתל אביב. סיימתי את הצבא עם תעודת הוראה והוצבתי לעבודה כמורה מחנכת בבאר שבע. כאן הכרתי את בעלי יואל ז"ל. נישאנו בשנת 1962 ועברנו להתגורר בדימונה.

לא היה לנו כסף לקנות דירה ובדימונה קיבלנו מענק ממשרד הבטחון. בעלי עבד בכור האטומי שקראו לו אז מפעל הטקסטיל. סודי ביותר. תכננו להישאר בדימונה שלוש שנים אך נשארנו עשר. ממש התאהבנו במקום. דימונה היתה  מקום אידיאלי לזוגות צעירים עם ילדים קטנים. היתה חברות בין שכנים, נוצרו יחסי ידידות שכללו ארוחות משותפות ובייביסיטר לילדים. היינו ממש משפחה אחת גדולה. עד היום חברי הטובים הם מהתקופה שגרנו בדימונה.

בדימונה גם הפרחנו את השממה, וגם חסכנו לרווחתנו מה שאפשר לנו לחזור לבאר שבע לעשר שנים ואחר כך לעומר. בבאר שבע למדתי באוניברסיטה והשלמתי לימודים אקדמאים בחינוך ובמקרא. עבדתי כמורה וכסגנית מנהלת במשך 35 שנה.

אני גרה בעומר שלושים ושבע שנים.

במשך השנים משפחתנו התרחבה. יש לנו שלושה ילדים, הבכור דרור ואחריו אילן שנולדו בדימונה והבת גליה שנולדה בבאר שבע. התברכנו בעשרה נכדים משוש חיי ואהבתי. אני גאה בילדי ונכדי ומאחלת להם רק בריאות ואושר.

כשיצאתי לגמלאות מיד התנדבתי ב"ויצו" תנועת נשים ציוניות. היתה לי קבוצת רווחה של נשים שנפגשתי אתן פעם בשבוע להרצאות ולשיחות וכמו כן ארגנתי מסיבות וטיולים לכל החברים בארגון. ויצ"ו היתה ביתי השני. ביליתי כאן ימים ולילות מתוך אהבה רבה למה שאני עושה. כעבור למעלה מעשר שנות פעילות נאלצתי לעזוב בכדי לתמוך בבעלי החולה.

יחד עם הפעילות בויצ"ו מצאתי זמן להגשים את חלומותי ולעסוק באמנות. אני מציירת, מכיירת בחמר קרי קרמיקה, עוסקת בחריזה, עבודות משי ועוד.. גם כשבעלי חלה לקחתי לו מטפלת והמשכתי להשתתף בחוגים שהיו בעומר בכדי לא להתרחק מן הישוב.

לצערי הגדול איבדתי את בעלי בספטמבר2021. מחברות ואהבה שנמשכו ששים שנה, נשארו רק הזכרונות.

אני ממשיכה את חיי בתחביבי, בשמיעת הרצאות ושאר הדברים שעסקתי בהם. זו היתה צוואתו של בעלי לא להתאבל עליו ולהמשיך לחיות. הנכדים גדלו ואינם זקוקים לעזרתי ולכן אני חייבת להיות עסוקה בכדי להישאר בריאה ושפויה.

אני מודה לבעלי שהיה כל כך טוב אלי בחייו ודאג שיהיה לי טוב לאחר מותו.

יהי זכרו ברוך.

הזוית האישית

אהובה: נעים להיזכר בילדות, בסיפורים של אבא, ובעיקר בזיכרונות עם בעלי יואל ז"ל.